(17 בנובמבר 2016)
מנחה: יורם הוניג, מנהל המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים
דוברים:
- יובל ריבלין, חוקר, מרצה ומבקר קולנוע
- ג’מאל חליאילה, יוצר ובימאי הסרט “איברהים”
- ליאור אלפנט, מבקרת קולנוע ופעילה בפורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה
- הדר מורג, יוצרת ובימאית הסרט “למה עזבתני”
יובל ריבלין:
אני מציע שני קווי מחשבה בנוגע לקולנוע הירושלמי. אשתמש במטפורה מתחום הקולינריה. מחד יש מודל של החברה כסיר לחץ, ומאידך מודל הפויקה. במודל של סיר לחץ קונפליקטים מקצינים תהליכים, ומה שמתבשל הוא התנגשות וחידוד זהות מתוך התנגשות. לא נוצרת סינתזה בין המרכיבים. במודל הפויקה יש בישול איטי, שמאפשר לחומרים להתמזג בצורה לא אלימה, ולייצר זהויות מפולשות ולא מובחנות. הקולנוע בירושלים היום מציב מודל שיותר דומה לפויקה.
שיאו של הסרט הראשון שצולם בישראל מצולם בירושלים. 18 דקות שמציגות גן עדן עלי אדמות. בני כל הדתות צועדים בצוותא להר הבית. ברחבת הכותל ניצבים יהודים וערבים, נשים וגברים שמתפללים יחד. הנרי רוזנברג ביקש לתאר חזון אוטופי. הסרט הוצג בקונגרס הציוני ב-1911.
סרטים אוטופיים פינו את מקומם לסרטים שהציגו בעיקר קונפליקטים. בסרט שלושה ימים וילד, 1966, מציג אורי זוהר חברה ירושלמית מנוכרת ועקרה. עודף האינטלקט או עודף הרוחניות של הירושלמים משית על רובם מעין סינדרום ירושלים, שהופך אותם מנותקים מעצמם ומהישראליות. הסרט חתונה בירושלים מציג התנגשות עזה בין חרדים לחילונים, וקובע שירושלים היא לא אופציה בעבור תל אביבים.
ירושלים מוצגת כעיר קשה מאוד. ליבון הזהות או הגדרת הזהות מתרחשת תוך שלילת הזהות של האחר. ירושלים אינה עיר של שלום, אלא עיר של מחלוקות תמידיות. הקולנוע העצים את מגדל הבבל הישראלי שנחשף בירולשים ולא נחשף בערים הומוגניות יותר.
הקולנוע הציג את ירושלים כעיר שהיא כאב ראש. קשה לחיות בירושלים, והיא מוצגת כבבואה למשהו גדול יותר. בשנים האחרונות יש יותר ויותר סרטים שמציגים חברה מרובת זהויות באמצעות גיבורים מרובי זהויות. אתה בעצמך חובש כמה וכמה כובעי זהות. המלחמה אינה בין אידיאולוגיות, אלא כל אחד ואחד נושא בתוכו קולות שונים ומגוונים, ויש להם מקום. הירושלמיות בסרטים האלה היא מרובת זהויות.
סרטים מהשנים האחרונות מתארים את העובדה שהגבולות נמצאים בתוכי ולא מחוץ לי. הראשון הוא הסרט פלאות של אבי נשר. מפגש בין סטלן בליין ירושלמי ורב צעיר וכריזמטי. המפגש עם מה שנדמה כאחר המוחלט חושף צדדים שקיימים בך. המרחק בין אמונה לבין אמנות הוא לא גדול. זהו מסע של גילוי עצמי שנחשף הודות לאחר.
סרט נוסף הוא אבוללה של יוני גבע. לכאורה זה סרט ילדים קונבנציונלי, אבל משובצות בו נקודות ירושלמיות: השותף להרפתקאות של הילדים הוא השרת הערבי בבית הספר. ההיררכיה הולכת ונעלמת. אותו ידיד דמיוני ירושלמי, אבוללה, היה בירושלים מאז ומעולם, והוא לא גיבור חיצוני אלא היבט פנימי. הסרט חושף מרכיבי זהות טרום-ישראליים.
בסרט שיצא ב-2005, מישהו לרוץ איתו מישהו של עודד דוידוף, יש מתח בין האישי לקולקטיבי. ההיסטוריה מציצה מכל פינה. הדמויות נדרשות לתמרן במסע ההתבגרות שלהן בתוך היסטוריה שתובעת את מקומה. הן נאלצות להתמקם על ציר היסטורי.
בסרט ישמח חתני גברים ונשים חולקים עולם של שוני אידיאולוגי. הנשים לובשות את המכנסיים, הן תובעות את מקומן, מסרבות להידחק אל השוליים של הקהילה הדתית. זאת קומדיה חביבה שמתארת עולם שבו אין תהום בין הזהויות ויש מפגש עם האחר.
ירושלים היא דוגמה לכך שאנחנו בשלב הפוסט-אידיאולוגי. אנחנו לא עסוקים עוד בסימון גבולות של מה אני לא. החברה שנוצרת בירושלים מסרבת להיכנע להגדרה אחת של זהות. הירושלמים הצעירים פתוחים יותר בשאלות פוליטיות, ומתקיים בתוכם דיון מתמיד לגבי זהות. יש להם חיים מעניינים פה בירושלים, ואין בה שלווה. זאת ברכה וקללה.
בסרט המילים הטובות של שמי זרחין שני אחים ואחות מבינים שהם לא מבינים שום דבר. יש סרבנות להיכנע להגדרה אחת. האם הם ערבים או יהודים? האם הם סטרייטים? המכלול של הזהות נותר פתוח. הכרעה יש אולי בהוליווד, בירושלים חיים את השאלות. זה מאכזב למי שחפץ בזהות סולידית, קבועה, שמתקיימת מכוח האינרציה. זהות היא דבר גמיש שנתון לעיצוב מתמיד. הסרטים שנעשים כאן מבשרים על זהות מתרוצצת. ירושלים אולי תבשר על חברה ישראלית אחרת, שלא מתבצרת מאחורי חומות. נדרשת ההכרה שבכל אחר יש משהו מתוכי.
ליאור אלפנט:
ישראל היא גן עדן לסוציולוגים וגיהינום לכל השאר.
אדבר קולנוע בעיר המעורבת באמצעות שני סרטים: עג’מי וג’נקשן 48. שני הסרטים האלה בעיניי הם קריאה לפעולה.
עג’מי (2009) הוא דוגמה נפלאה ליצירה משותפת שמכוונת למאבק משותף. סרט שהצליח מאוד. רובו בערבית, שמשובצת בה עברית. לאורך הסרט יש דמויות שלא מבינות וצריך לגשר על פערי שפהץ חוסר התקשורת הוא משמעותי, חוסר הבנה. משחקים בו תושבי השכונה לצד שחקנים מקצועיים. יש טשטוש בין האוכלוסיות במבנה של הסרט, טשטוש בממד הזמן ובעלילה. המבנה של הסרט מגלם את משבר הזהות של הדמויות. המבנה השבור משקף את השבירה של הדמויות.
בסופו של דבר השכונה היא הקורבן של האלימות, המציאות היא הקורבן. שתי האוכלוסיות הורסות אחת את השנייה. זאת נקודת מבט חדשה, לא רק החברה הערבית מושפעת מהכיבוש, אלא גם הברה הישראלית. זה מבט שרוצה לשבור את הזרות ולקרוא לשיתוף פעולה, אקטיביזם תרבותי. אבל המאבק המשותף הולך לאיבוד כשמדינת ישראל מנכסת את ההצלחה של הסרט.
לעומת זאת, המדינה מפנה גב לסרט ג’נקשן 48 של אודי אלוני (2016), וכולנו מכירים את הסערה שעוררה ההופעה של תאמר נפאר בטקס פרסי אופיר. גם בסרט הזה יש עברית וערבית, אבל יש ביקורת מפורשת על שימוש של ערבים בשפה העברית כדי להתקדם.
היום אין אפשרות ליצור קולנוע עלילתי פלסטיני מבלי תמיכה של קרנות קולנוע בישראל, כי אין מימון של הרשות הפלסטינית. למעשה ישראל שולטת בקולנוע הפלסטיני, כופה את הקולנוע המשותף ומנכסת אותו. הקולנוע המשותף הופך לעלה תאנה.
ג’מאל חליאילה:
אני אוהב את הקול של איברהים, ולכן עשיתי את הסרט. הסרט עוסק בדמות של אאוטסיידר. אני מתעסק עם דמות ולא עם רקע. אני מספר סיפור של דמות, והוא הסיפור.
אנחנו עדיין משחקים את אותו משחק של קורבן ומקרבן, גם בחברה וגם בקולנוע יש מקום לשנות את המשחק הזה. צריך לחשוב על מרחבים חדשים, חללים חדשים במחשבה.
הדר מורג:
אתחיל מהפשט. במרכז הסרט למה עזבתני עומד בן של משת”פ. הוא מודר מהחברה היהודית ומהחברה הערבית. הוא פוגש משחיז סכינים, דמוי אלוהים, ורוצה לחסות תחת כנפו. הסרט התחיל מילד שפגשתי, בן של משת”פ, אבל הסיפור מדבר על שטח הפקר לימינלי, חוויה א-מילולית. זה נער שהוא נווד בארצו ובשפתו. אין בסרט הרבה דיאלוגים, יש הרבה רעש צורם.
המשחיז לוקח אותנו לחצר האחורית של החברה, והסרט מצולם בדרום תל אביב וביפו. השחקנים הם אנשים מהרחוב שאני עובדת אתם. הסרט עוסק בגבריות ובמיניות ולא ביחסי יהודים-ערבים. רציתי לדבר על גבריות דרך עיניים נשיות, כי בדרך כלל קורה ההפך.
שאלה:
רציתי לציין שיש ויכוח רציני גם במגזר הערבי אם נכון לקבל מימון ממשרד התרבות.
הסרטים האלה לוקחים אותנו למקום יותר טוב? האם את סוכנת שינוי?
הדר מורג:
אני מנסה לפתוח דיון דרך הסרטים שלי.
יורם הוניג:
יש קולנוע אישי שכן יוביל לשינוי. הדוגמאות שהבאנו כאן הן מהיום, ובעיניי נדרשת פרספקטיבה של זמן.
ליאור אלפנט:
קולנוע הופך את העולם לטוב יותר. אומנות הופכת את העולם למקום טוב יותר.
ג’מאל חליאילה:
אני חושב שחשוב לא ליפול לתבניות ישנות. עבודות משותפות פותחות פרספקטיבה גם למי שלא גדל בעיר מעורבת.
יורם הוניג:
שואלים אותי למה לא עושים סרטים חיוביים. יש בארצות הברית סרטים “פיל גוד.” סרט ירושלמי אוטופי זה לא אמין. אם יש גיבור עם דרמה חזקה הסרט עובד והצפת הבעיות מעוררת דיון. יותר ויותר סרטים היום לופתים משהו ירושלמי.
הדר מורג:
יש בסרט שלי ערבים ויהודים כי אני חיה פה. הסרט לא עוסק בסכסוך.
סיכום ועריכה: אסיף הוצאה לאור, מרכז כתיבה ועריכה