(17 בנובמבר 2016)
מנחה: ד”ר מיה כהנוב, מנהלת תחום דיאלוג מרכז שוויץ לחקר סכסוכים, האוניברסיטה העברית
דוברים:
- ליאתמייברג, ממייסדי המכינה הקדם-אקדמית החרדית ואחראית עליה מטעם האוניברסיטה העברית
- הרב נחמיה שטיינברגר, המכינה החרדית, האוניברסיטה העברית
- אמנה פריג’, רכזת אוכלוסייה ערבית, אגודת הסטודנטים
- אסמאא מרעי-זועבי, בוגרת מרכז שוויץ לחקר סכסוכים, האוניברסיטה העברית
ד”ר מיה כהנוב:
בהשוואה לחברה הישראלית, האוניברסיטה היא מקום לא רע. אוכלוסיות שונות יודעות לחיות יחד רוב הזמן. הציבור הוא נאור ואין השתקה. בתקופה האחרונה הפנימו את החגים של הדתות האחרות. יחד עם זאת, קיימת הפרדה באוניברסיטה, כמו בחברה. אני מציגה כאן את הפרשנות שלי. להבנתי, הסטודנטים הערבים לא תמיד מרגישים שהם יכולים התבטא בחפשיות. יש ניכור, יש ריחוק ברור בהיבט של השפה ובהיבט של הסמלים.
קיימות באוניברסיטה מסגרות שמנסות להפגיש בין אוכלוסיות. יש קורסים שמטרתם המוצהרת היא דיאלוג. בעבר סטודנטים ערבים רבים השתתפו, ובשנים האחרונות הם נמנעים. יש שחיקה. סטודנטים יהודים רוצים להכיר, להתקרב ולקדם דו-קיום. מבחינת הפלסיטינים המטרה היא יותר להציף את הקונפליקט, את האפליה ואת הכיבוש. אלה נושאים שלא כל כך עולים במפגשי דיאלוג. סטודנטים ערבים משכילים, בעלי מודעות פוליטית, שרואים בעצמם סוכני שינוי, מדירים את רגליהם מהמפגשים האלה. הם מחפשים דיאלוג מתקדם יותר שייתן מקום לקונפליקט. לא השכלנו לשלב את הממד האישי עם הפוליטי, את צרכי הזהות עם הדו-קיום. זאת ההתרשמות שלי ממה שקורה בקמפוס.
אני מבקשת לחלק את המושב, נתייחס קודם לפתיחות ולסגירות בהקשר לקבוצות הפלסטיניות, ואחר כך נשמע על פתיחות וסגירות בהקשר לחרדים.
אמנה פריג’:
אתמול נרצחה עוד אישה, ילדה, מהמגזר הערבי בחיפה. אני מציינת את זה לא כי זה רלוונטי לדיון הנוכחי אלא כי זה נושא שחשוב לשמוע עליו ולא שומעים עליו.
התחלתי ללמוד באוניברסיטה בגיל 18. בחרתי ללמוד בירושלים כי שני ההורים שלי בוגרי האוניברסיטה העברית. יש ניתוק מאוד מורגש בין סטודנטים יהודים לערבים. יש קשיים רבים לסטודנט הערבי, השפה, הבדלי הגיל, האווירה. לפני שנתיים נכנסו שוטרי מג”ב לאוניברסיטה לפזר הפגנה של סטודנטים ערבים הם גררו סטודנטים ערבים על הרצפה. זה לא היה קורה בהפגנה של יהודים.
הסטודנטים היהודים מלאי דעות קדומות. הסטודנטים הערבים מתכנסים בתוך עצמם. בחשבונאות, למשל, יש הרבה מאוד סטודנטים ערבים. הצורך לפרוץ את החומה פוחת כשיש קבוצה גדולה של ערבים.
גם ירושלים תורמת למתח בין הקבוצות. כמעט חצי מהסטודנטים הערבים מגיעים ממזרח ירושלים. סטודנט ערבי מהצפון שגר במעונות ויוצא לאוניברסיטה בבוקר הוא שונה מאוד מסטודנט שמגיע מסילואן, משועפאט או מבית חנינא. הסטודנט ממזרח ירושלים צריך אולי להיתקל במחסום, אולי הבן של השכנים נעצר, אולי הרסו בית בשכונה. הם מגיעים עם מטען כבד, וזה מאוד משפיע על האווירה באוניברסיטה, דבר שלא קיים בקמפוסים אחרים.
אני התחלתי בתור נציגת החוג לחשבונאות באגודת הסטודנטים, ונבחרתי כי יש הרבה ערבים בחוג. נתקלתי בגזענות במהלך ההתמודדות שלי. אגודת הסטודנטים היא גוף גדול שיכול להשפיע. לכן החלטתי לקחת תפקיד ולהיות רכזת האוכלוסייה הערבית. במהלך העבודה שלי ניסינו ליצור מפגש בין יהודים לערבים. כשאני התחלתי לדבר עם סטודנטים יהודים, בדרך כלל השיחה הייתה סביב הסכסוך. הרגשתי שאני כל הזמן צריכה לתת הסברים ולייצג את הפלסטינים. זה מתיש.
אסמאא מרעי-זועבי:
אני מצפון הארץ, אני בת המיעוט הערבי, אזרחית ישראלית. כל אחד מאתנו מביא את המטען האישי שלו. הגעתי ללמוד בירושלים, הגעתי עם בעלי וגרנו בבית צפאפא.
הפרויקט העיקרי שלי במסגרת עמותת עיר עמים היה זכותון שעסק בהגנת הדייר. תושבים רבים במזרח העיר הם דיירים בשכירות מוגנת. ב-1948 בצבא הירדני כבש את מזרח ירושלים וערך הסכמי שכירות מוגנת עם האזרחים. החוזים האלה הועברו לאופוטרופוס הכללי הישראלי בשנת 1967, כשישראל סיפחה את הקרקע, אבל לא את התושבים. מעל הדיירים האלה מרחפת סכנת פינוי. הם לא מודעים לזכויות המשפטיות שלהם, ואין להם הרבה כלים להתמודד עם המצב.
הזכות לדיור היא זכות יסוד, ולכן בחרתי בפרויקט הזה. מטרתי הייתה להעלות את המודעות, להעניק כלי מאבק, להעצים את הקהילה הפלסטינית במזרח ירושלים ובסופו של דבר גם לייצר טרנספורמציה של הסכסוך. הרבה עמותות רק מנהלות את הסכסוך ואני חושבת שצריך לחתור לשינוי, ליישוב הסכסוך, ולא להסתפק בניהולו.
העולם האקדמי מעניק לנו כלים מחקריים וידע. בזירה עצמה, בטח, נקודת המבט היא צרה יותר. נקודת המבט האקדמית, הרחבה יותר והכללית יותר, היא חשובה. קשה להסתכל על ירושלים במנותק מהסכסוך. גם האקדמיה היא בתוך הסכסוך, משפיעה ומושפעת. העירוב בין החברה האזרחית לבין אקדמיה תורם הרבה. לי זה תרם הרבה. העירוב מפתח ומודעות ומייצר פתיחות.
גם בתוך המיעוט הפלסטיני יש גוונים. פלסטינים ממזרח ירושלים נתנו גם לי להרגיש שאני האחר. הקונפילקט הוא מורכב, קונפליקט של מיעוט פלסטיני מול רוב ישראלי יהודי, וגם קונפליקט פנימי. מה נחוץ עכשיו? שיח בתוך קבוצה חד-לאומית או שיח עם האחר? אין לי תשובה. מודעות כשלעצמה היא הישג, והיא נותנת לנו להתקדם ולנהל דיאלוג טוב יותר עם עצמנו ועם האחר.
הזהות שלנו משפיעה על האופק שלנו. כבעלי תפקידים שמגיעים מקבוצת המיעוט אנחנו מביאים את קולו שם המיעוט, אבל אנחנו נשארים מקובעים בזהות שלנו. יש חסמים שמשאירים אותנו במקום הזה. העמותות הן יוזמה ישראלית, במימון ישראלי. החזון היסודי הוא טובת המדינה, ונקודת המוצא הזאת היא מכשול. עמותות השמאל במידה מסוימת משמרות את המצב הקיים. ערבים שמשתלבים בעבודה בעמותות לא יכולים לפרוץ את המקום המסוים שיועד להם.
ליאת מייברג:
כדי שחרדים יוכלו להיכנס לאוניברסיטה הם חייבים לעבור מכינה קדם-אקדמית. המכינה הראשונה נפתחה בנובמבר 2012. יש הפרדה בין נשים לגברים במכינה של האוניברסיטה, אבל הלימודים באוניברסיטה מתקיימים בעירוב. האוניברסיטה התעקשה על כך. לעומת זאת, במכללות תוכננו לימודים בנפרד. האוכלוסייה שמגיעה לאוניברסיטה שונה מהאוכלוסייה שמגיעה למכללות. קשה לנו לגייס חרדים. מי שמגיע לאוניברסיטה חייב להיות פתוח יותר.
חסרה להם השכלה יסודית וחסרות להם מיומנויות למידה, הרגלי למידה, מיומנויות אוריינות. המכינה הקדם-אקדמית היא השער של החברדים האלה לאוניברסיטה, ואנחנו משתדלים להכין אותם כמה שיותר. מצאנו שהבעיה הכי קשה היא באנגלית. אנחנו מצליחים להביא אותם לרמה של קבלה לאוניברסיטה.
אני רואה בזה משימה לאומית, ומקווה שיבואו יותר חרדים. את המחזור הנוכחי פתחנו עם 35 תלמידים. החלום שלי הוא לפתוח מכינה עם 100 תלמידים.
הרב נחמיה שטיינברגר:
אני אתייחס לחוויה של החרדי באוניברסיטה. יש עקרון של הסתגרות בחברה החרדית, והוא מקשה מאוד. יש גם קושי להשיג דוברים חרדים לפורומים מעין אלה.
אני גדלתי בירושלים. למדתי עשר שנים במסגרת החינוך החרדי, וראיתי מסביבי המון עוני. העוני הוא שהוביל אותי לצאת מהמערכת. הטלטלה שהחברה החרדית עוברת נובעת מכך שהאידיאולוגיה מתנפצת אל מול העוני. יש צורך לאומי לשלב חרדים בשוק העבודה, והדרך לתעסוקה איכותית מתחילה באקדמיה.
האוניברסיטה שונה מהמכללות. בחור חרדי שהולך למכללה שלומדים בה בהפרדה נשאר בתוך התבנית המוכרת לו. המסגרת לא מאתגרת אותו. במכללות יש גם מחזורים גדולים של בנות. באוניברסיטה הסיפור מורכב הרבה יותר. האוניברסיטה היא בית המקדש של החילוניות. אתה מגיע לאוניברסיטה ומגלה שהחילוניות היא לא ריקה כמו שלימדו אותך, וזה הלם תרבותי. יש סקרנות ויש רצון לידע, והחרדים יודעים להעריך חוכמה.
מעבר לזה יש את התערובת. זה מצב לא נוח. זאת זרות מהותית. אני התחתנתי בשידוך בגיל 22 וזאת הייתה הפעם הראשונה שדיברתי עם בחורה. יש קושי של חיברות, ונראה שהוא המשמעותי ביותר. דברים אלמנטריים – איפה לשבת, ממי לקחת סיכומים. אני תפסתי את עצמי כחרדי פתוח, אבל זאת הייתה התמודדות לא פשוטה. זאת הייתה בעצם הפעם הראשונה שפגשתי את החברה החילונית. אתה שונה, יוצא דופן, גם מבחינה חיצונית, השונות היא בולטת מאוד.
יש כ-200 סטודנטים חרדים. הם מפוזרים בחוגים השונים וכל אחד מתמודד לבד עם הקשיים. אין בית בקמפוס שאוסף אותם. לאחרונה שני בוגרים של המכינה הקימו תא סטודנטים, ויש נציג באגודה. האוניברסיטה מגלה אורך רוח ויש רצון טוב. אנחנו במכינה מרגישים אחריות כלפי הבוגרים שלנו ומנסים לפעול למען הסטודנטים החרדים באוניברסיטה.
כל סטודנט שבוחר ללמוד באוניברסיטה מייצר תהודה. לאוניברסיטה העברית יש מקום של כבוד, יש לה יוקרה. רוב הסטודנטים שמגיעים לאוניברסיטה מגיעים מהישיבות הליטאיות המובילות.
ד”ר מיה כהנוב:
מה מניע אתכם?
אמנה פריג’:
אגודת הסטודנטים היא גוף עוצמתי, זה הגוף היחיד שהאוניברסיטה מכירה בו. במהלך השנה הראשונה שלי הכרתי את הזכויות שלי, והאמנתי שאם אני רוצה לשנות זו הדרך. הנגשת שירותי האגודה של האוניברסיטה חיונית לסטודנט הערבי, בעיקר בשנים הראשונות. לי היה קשה מאוד בשנה הראשונה, גם מבחינה לימודית וגם מבחינת ההלם התרבותי. רציתי לעזור לסטודנטים במצב דומה, וזה הדבר שהניע אותי.
אסמאא מרעי-זועבי:
הזהות שלי מניעה אותי והמציאות מניעה אותי. פעמים רבות לא רציתי להתעסק בסכסוך. אבל אי-ההתעסקות רק מקבע אותי ומחליש אותי יותר. אני אישה בת המיעוט הערבי. אם אני אברח מהמציאות אני אקבע את עצמי במצב החלש שהוגדר עבורי. הבחירה האחרת היא העשייה. רק העשייה מקדמת אותנו. קיים בי רצון שיהיה טוב לכולם, אז כן, גם חלומות מניעים אותנו.
אפשר למצוא פתיחות באקדמיה. זה נותן תקווה שאני יכולה להשפיע על המציאות ולהיות מושפעת ממנה. זה לא פשוט. אפשר להשתלב בדרך הקלה, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לשמר את הזהות שלנו, ויכולים גם להיות חלק מהחברה. שומעים גם קולות שמתנגדים לשילוב. זה לא פשוט, אבל העשייה היא הדרך היחידה. לא צריך לוותר.
שאלה:
איך חרדים תופסים פלסטינים? איך פלסיטים תופסים חרדים?
אמנה פריג’:
קל מאוד לזהות חרדים. אני לא מייצגת את החברה הערבית, אדבר בשם עצמי. חרדי הוא דומה לי יותר מיהודי חילוני. אורח החיים שלנו דומה, היחס לדת, גודל המשפחות. אני גרה בכפר קאסם, זאת חברה שמרנית ודתית. אבל אין לי אינטראקציה עם חרדים בכלל. אני רק יודעת שחברי הכנסת הערבים מסתדרים עם חברי הכנסת החרדים. זה אומר משהו בעיניי.
הרב נחמיה שטיינברגר:
השתתפתי בתכנית “מנהלים ביחד”, ושם התחברתי לפלסטינים. יש דמיון באורח החיים.
ליאת מייברג:
אני לא מאפשרת במסגרת המכינה שיח פוליטי. הנושא הזה לא עולה.
אסמאא מרעי-זועבי:
החרדים והערבים שניהם מיעוטים. המיעוט הפלסטיני אוהב את הגישה החרדית. זה יכול להיות גשר. אם יהיו יותר חרדים בקבוצות דיאלוג זה יכול להיות גשר, והאינטראקציה הזאת לא קיימת היום.
אוסיף ואגיד שהסטודנטים הישראלים רוצים לדון במצב הקיים, ונמנעים מהתייחסות להיסטוריה. כשמגיעים לנקודות הקשות הדיאלוג נחסם. קבוצות דיאלוג הן לרוב יוזמה של מוסדות ישראלים, והם קובעים את הכללים. לשפה, למנחים ולמימון יש השפעה משמעותית. צריך לשנות את המבנה, נדרש שינוי יסודי. אני חושבת שצריכה גם להיות הכנה של הקבוצות בתוך עצמן.
שאלה:
כמה זמן לוקח להכין חרדים לאוניברסיטה?
הרב נחמיה שטיינברגר:
המכינה הקדם-אקמית אורכת 14 חודשים אינטנסיביים. זאת משימה לא קלה.
סיכום ועריכה: אסיף הוצאה לאור, מרכז כתיבה ועריכה