מושב 1: תכנון חברתי עתידי בערים מעורבות
מנחה: פרופ’ חיים יעקובי, ראש המחלקה לפוליטיקה וממשל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב
דוברים
- פרופ’ עמיה ליבליך, נשיאת המכללה האקדמית לחברה ואמנויות ופרופ’ אמריטוס לפסיכולוגיה, האוניברסיטה העברית
- מלכה גרינברג-רענן, אדריכלית ודוקטורנטית במחלקה לגאוגרפיה, האוניברסיטה העברית
- ח”כ לשעבר ד”ר חנא סוויד, מייסד המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי
ירושלים 2015: לא הסלמה מקרית אלא חלק ממדיניות ברורה.
פרופ׳ חיים יעקובי: אירועי הימים האחרונים בירושלים ומה שמכונה בתקשורת כ״הסלמה״, כאילו מדובר במהלך טבעי ונטול הקשר, הם תמרור אזהרה. התבוננות בתהליכים התכנוניים בירושלים במהלך השנים האחרונות מצביע על עוצמתו הפוליטית והדכאנית של המשטר העירוני והמדינתי בירושלים. ירושלים, כעיר קולוניאלית ש”חוברה לה יחדיו”, תוך החלת הריבונות הישראלית יצרה גטואיזציה של האוכלוסייה הפלסטינית במזרח העיר, ובתוך מרחב זה ״מושתלת״ הריבונות הישראלית.
לתכנון ולארכיטקטורה בירושלים תפקיד מרכזי בתהליכים אלו, שהרי הפעולה התכנונית מתאפשרת בשל היותה משוקעת במנגנון הכוח (ועדות התכנון או מחלקות התכנון ברשויות מקומיות לדוגמה). עוצמת כוחה של המדינה היא שעומדת בבסיס ייצור הגטו הפלסטיני, ומכאן שהיא מבטאת את האינטרס הריבוני, תוך העמדת פנים מקצועית ונייטרלית, ובהמשך מעמיקה את שליטתה לכדי ייצורו של סְפָר אורבני.
ניתן להבחין בשלושה שלבים בהיסטוריה הגאופוליטית של העיר. מדיניות התכנון בירושלים מאז 1967 פועלת במרץ וביעילות לדחיקת האוכלוסייה הפלסטינית מהעיר מחד ולייהודה מאידך. מדיניות זו, שאחת מזרועותיה היעילות היא התכנון העירוני, גובתה על ידי כל ממשלות ישראל ועל ידי כל ראשי עיריית ירושלים לדורותיהם. השלב הראשון בקולוניזציה של מזרח ירושלים כלל את הרחבת התחום המוניציפלי באמצעות סיפוח משפטי של 70 אלף דונם מהגדה המערבית (כולל העיר הירדנית), לאחר מכן את הפקעת כשליש מאדמות אלו לטובת התנחלויות (הידועות בשם שכונות הלוויין הירושלמיות), וכן הגדרת 22% מהן כשטחים ירוקים אסורים בבנייה פלסטינית. אכן התכנון והבנייה האינטנסיביים של שכונות ותשתיות יצרו מהפכה דמוגרפית במרחב המטרופוליני של ירושלים, שבה חיים כיום כ-38% מהיהודים. שינויים גאופוליטיים אלו עומדים בבסיס תהליך הגטואיזציה של המרחב הפלסטיני בעיר שבו פעלו מנגנוני השלטון גם בתחומים נוספים כגון חינוך, רפואה, רווחה ותשתיות (אם כי לא באופן שוויוני).
השלב השני בתהליך זה מתרחש במהלך העשור האחרון, שבו נבנתה חומת ההפרדה אשר יש לראותה כחלק ממנגנון התכנון המרחבי בעיר, וודאי שלא רק זרוע ביטחונית. זאת משום זו הרי ייצרה תוקף מרחבי לגטואיזציה ולחסימת מוצא למרחב המטרופוליני הפלסטיני. השלב השלישי, לו אנו עדים בשנים האחרונות, הוא פחות בוטה לכאורה, אך לא פחות אגרסיבי, ובו מתוכננים מבנים בלב שכונות פלסטיניות מוזנחות שהן מושא אפליה בן עשרות שנים.
אדגים את דבריי בהחלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בירושלים אשר אישרה לפני מספר חודשים להפקדה את התכנית להקמת ישיבת “אור שמח” בשכונה הפלסטינית שייח ג’ראח במזרח העיר. התכנית כוללת תשע קומות מעל הקרקע להקמת ישיבה שתכלול בית מדרש ופנימייה לתלמידי הישיבה. חשוב להדגיש כי התכנית אושרה להפקדה אף על פי שגורמים מקצועיים בתחום מדיניות התכנון של העירייה קבעו כי השטח אינו מתאים לישיבה וכי יש לייעדו למוסד תרבות וחברה שישרת את תושבי השכונה. כך, אל תוך המרחב הפלסטיני בשייח ג’ראח, “יושתל” “פרוייקט תכנוני” הגוזל עתודת קרקע ומכניס את לב השכונה אתר קונפליקטואלי.
מקרה נוסף הוא פרויקט “מתחם קדם”, “מרכז מבקרים” עצום ממדים הרוכן מעל שרידים ארכיאולוגיים והנמצא כעשרים מטר מחומת העיר העתיקה. “מתחם קדם” מפר באופן בוטה עקרונות וכללים תכנוניים שמימושם יביא לפגיעה קשה ובלתי הפיכה במראה העיר העתיקה ובמורשתה האדריכלית, וחשוב מכך אף יגזול קרקע נוספת מתושבי הכפר סילוואן. פעולות תכנוניות אלו אינן אלא אלימות אדמיניסטרטיבית-תכנונית ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית בעיר, המנושלת ממילא מאדמותיה בעקבות שני המהלכים שעליהם הצבעתי לעיל.
לא ניתן להתעלם מן האופן שבו המדינה מפריטה את ריבונותה ואת היכולת לפעול באלימות לעמותות כגון אלע”ד או עטרת כוהנים, האחראיות על השתלטות על בתי פלסטינים, על התנחלות בלב השכונות הפלסטיניות, על פיתוח פרויקטים כגון הגן הלאומי, מורדות הר הצופים, הגן הלאומי עמק צורים וגן המלך הנמצא בנחל קדרון, שמטרתם הפוליטית היא הדרה ונישול האוכלוסייה הפלסטינית בעיר ושליטה בלעדית על המרחב.
ההסלמה בירושלים אינה פועל יוצא של אבולוציה. מדובר בתוצר ישיר של אסטרטגיה ומדיניות מסוכנות לכל תושבי העיר; חלוקת נתחי טריטוריה עירונית לקבוצות אינטרסים צרות ורדיקליות –במקרה של שיח ג’ראח ישיבת “אור שמח” ובמקרה של סילוואן עמותת אלעד. בכל המקרים מדובר באתרים הממוקמים בלב שכונות פלסטיניות הנמצאות במוקד ההתעניינות הבינלאומית בשל המתח בין התושבים הפלסטינים והרשויות. בכל המקרים מדובר בפרוייקטים רבי ממדים שאינם עומדים בקריטריונים תכנוניים-מקצועיים בשל מסת הבנייה, הפרוגרמה התכנונית וההתייחסות למרקם הבנוי באזור. אולם על אף חוסר הסבירות התכנוני והפוליטי שבמימוש מפגני הראווה האדריכליים הללו, נחושים מקבלי ההחלטות להמשיך בזלילת הקרקעות הפלסטיניות, לנשל ממה שעוד נותר במרחב הפלסטיני של העיר, להדיר את האוכלוסייה הפלסטינית מהעיר ולפגוע בכל אפשרות לפתרון בעתיד.
האלימות התכנונית שננקטת במזרח ירושלים בימים אלה מתעלמת מחשיבותה של העיר ורגישותה הפוליטית, והליכי התכנון אינם מנוהלים בשם טובת הכלל הכוללת גם את תושבי העיר הפלסטינים, אלא בשירות האינטרסים של קבוצות כוח פוליטיות, אשר למרות היותן מיעוט הן בעלות עוצמה פוליטית רבה וקִרבה למוקדי הכוח.
פרופ’ עמיה ליבליך
אני מבקשת על יישוב קטן ושמו נווה שלום. זו תופעה נדירה בקצה של רצף אפשרויות של יישוב מעורב. המחקר על נווה שלום מבוסס על שיחות עם למעלה מ-60% מתושבי המקום, כחמישים משפחות. מחצית המרואיינים יהודים ומחציתם ערבים.
האידאולוגיה של היישוב בעל השם הכפול (יהודי וערבי):
1) יישוב מעורב שאליו מגיעים מרצון, ולא נוצר היסטורית כמו עכו או יפו. אין בו שיקולי נדל”ן אלא הוא מקום בשנת 1977 והתחיל לגדול בשנות ה-80.
2) יש בו שוויון מספרי בין משפחות יהודיות למשפחות ערביות. אמנם רוב מוקדי הכוח שם הם ערבים, אבל זאת משום אפשרות ההכנסה המתאפשרת לערבים, בעוד ליהודים יש אפשרויות הכנסה גבוהות יותר מחוץ לישוב.
3) החינוך – בית ספר דו-לאומי ודו-לשוני. בארץ יש שישה בתי ספר כאלה. התנאי לקבלת הקרקעות מאת מנזר לטרון היה חינוך דו-לאומי. עם זאת יש משפחות ערביות המרגישות שהחינוך הדו-לאומי מטשטש את הזהות הערבית של ילדיהם, משום שהילדים לא יודעים די ערבית. לכן שלחו אותם לבתי ספר מחוץ ליישוב, למשל ברמלה.
הגבולות והמגבלות של היישוב
העברית: החטא שלנו כיהודים הוא שלא רכשנו את השפה הערבית ואנחנו לא שולטים בה. אי-השוויון קיים מעצם העובדה שהערבים שולטים בעברית, ואילו היהודים לא שולטים בערבית. לכן מפגשי החברים מתקיימים בעברית.
חובות אזרחיים: השירות הצבאי, השירות הלאומי כחובה או לא. מה המודל שלפיו מחנכים את הצעירים שסיימו את בית הספר? נושא השירות הצבאי הוא בעייתי הן מנקודת מבט ישראלית והן פלסטינאית.
לוח שנה: מתי חג, מתי חופש? איך מנהלים לוח שנה באוכלוסייה מעורבת שיש לה שלושה לוחות שנה: יהודי, נוצרי, מוסלמי. נוסף על כך איך חוגגים את החגים: מה מספרים בחנוכה, מה מספרים בכריסטמס? ברמדאן? איך מציינים את יום הזיכרון, את יום השואה? איך חוגגים את יום העצמאות?
הפרקטיקה
למרות כל הבעיות יש בנווה שלום חיי קהילה וחיי שכנות למופת שאפשר להתקנא בהם, כולל בתקופות המתח הגדולות ביותר. יש חיים רגילים, חיי שגרה. בקרב הילדים רואים חברות חוצת עמים, למשל בברכה אי-אפשר לדעת מי ערבי ומי יהודי. כולם חברים ומדברים באופן מעורב בשתי השפות. ברור שאנשים עושים מאמץ להימנע מדיסהרמוניה, וידוע שיש נושאים שעליהם לא מסכימים. יש דברים רבים שעלולים לגרום לפיצוץ, והם מתחת לפני השטח, אבל בנוה שלום מסכימים שלא להסכים.
חלק מהאנשים שואלים אם זה הכול, אם זה המקסימום שאפשר לעשות מבחינת יישוב מעורב, אבל זה עדיין הישג. לא בטוח שמצאו את המודל האידאלי אבל יש מה ללמוד ממנו.
מלכה גרינברג-רענן
אם עמיה דיברה על משא ומתן חברתי בין חברות שונות, המחקר שלי יעסוק בממד המרחבי בדגש של נשים ושל היבטים מגדריים.
יש חשיבות ומשמעות לקיום של דיון דווקא עכשיו של חיים משותפים. מחובתנו לבנות אלטרנטיביות למצב של דיכוי. ירושלים עוברת תהליכים משמעותיים שמשנים את האופי שלה, ומתחוללים בה תהליכים כמו הקמת קו ההפרדה או הרכבת הקלה שעוברת בתוך שכונות ערביות. יש תהליכים שיוצרים מפגשים בין אוכלוסיות החרדים, חילונים וערבים, אבל השאלה היא האם זה יוצר מרחב משותף בעיר שבה יש אי-שוויון והדרה? מי מנכס את המרחב הזה? מהן הפרקטיקות של תושבי העיר במרחב הזה?
עבודת השדה שנערכה בין השנים 2013–2014, מאז רצח אבו חדיר לפני כשנה, שתי האוכלוסיות נמנעות זו מזו ורמת הפחד בעיר גדולה. ירושלים מצויה בלב של סכסוך אתני, דת, לאומי ופוליטי. היא מוגדרת כעיר מקוטבת, והמבנה האורבני מאז 1967 נבנה מתוך מאבק של שליטה.
ההרצאה מתמקדת בנושא של מגדר במרחב הציבורי. קבוצות אתניות מבקשות לשמור על גבולות ועושות זאת דרך המגדר, למשל ארגון להב”ה ששומר על בנות ישראל. הגוף הנשי נתפס כמהותי לפרויקט הלאומי, כשומר על גבולות אתניים וגאוגרפיים. לכן דמות האישה בערים כאלה היא מפוקחת יותר. מצד אחד נשים הן סוג של קרבן במרחב העירוני, אך מצד שני מרחב זה גם יכול לשחרר אותן מציפיות חברתיות מקובעות ולאפשר להן תנועה ושחרור מהתנועה הפטריאכלית שיש להן בבית.
כל משתתף במחקר התבקש לצייר מפה של מרחב הפעילות היומיומית שלו מבחינה גאוגרפית. נוסף לכך הראו להם מפה גאוגרפית של ירושלים ועליה התבקשו לציין איזה מרחב הם מכירים, היכן הם חשים פחד, איך הם מחלקים את העיר מבחינת אתנו-לאומית, לסמן עד כמה מכירים את השכונה, עד כמה יש להם תחושת שייכות וביטחון בכל שכונה. כמו כן היא חילקה רק לנשים מכשיר GPS ששידר את התנועה שלהן והן גם מילאו יומן פעילות על התנועה שלהן.
כל אלה יצרו “מפה מנטלית” שעליה המחקר היה מבוסס. לדוגמה:
- רואים מפה מנטלית של אישה שמתגוררת בא-טור. השכונה שלה עצמה מסומנת כירוקה, שמשמעות הדבר היא ביטחון. מרכז ירושלים מבחינתה הוא אל אקצא, ואילו מערב העיר הוא אדום ומאיים ומסובך. היא לא מצליחה לנכס את המרחב, והמקום היחיד שבו היא מרגישה שייכות הוא השכונה שלה.
- לעומת זאת מפה מנטלית של אישה ישראלית, סטודנטית שנעה ברחבי העיר באוניברסיטה, היא מפה שונה. היא נפגשת עם חברים בעיר ומצליחה לנכס את העיר במרחב של שייכות.
מפות אלה מדגימות שסעים ברורים. איך אותם חוויות וסיפורי חיים הופכים להיות תפיסות של התושבים בירושלים? כיצד מפה מנטלית כזו משפיעה על תפיסה? אני טוענת שהיא משפיעה מאוד. אם אתה חי במקום מסוים, אתה מאמץ גישות מסוימות. למשל בפסגת זאב יש מזרחיים שהם ימניים יותר. אם אותה אישה הייתה גרה ברחביה, ייתכן שהדעות שלה היו קיצוניות פחות.
מפה נוספת מראה שרוב הנשים היהודיות הסתובבו במרחבים לא חרדיים ולא ערביים, ולעומת זאת רוב הנשים הפלסטיניות היו במרחב היהודי. מה המשמעות של הדבר לאותן נשים? מה התמות שבעזרתן נשים הסבירו את המרחב שבו הן הסתובבו?
1. אותה אישה פלסטינית שמסתובבת במרחב היהודי עושה זאת מתחושת חוסר ברירה ולא מבחירה. גדר ההפרדה גורמת לתחושה של מחסום פיזי שחוסם את הדרך לרמאללה ובית לחם.
2. יש אמנם תחושת פחד לדבר ערבית בתוך ירושלים, אך מצד שני זה מקום משחרר מהמרחב הפלסטיני הפטריכאלי. הטרדות מיניות בתוך המרחב הפלסטיני דוחפות נשים פלסטיניות לנדוד למרחבים יהודיים כדי לזכות בתחושת חופש מסוים.
לסיכום, יחסי הכוחות הלא שוויוניים בירושלים יוצרים מצב שיש בו מצב של עירוב אוכלוסיות במרחב. תכנון החומה באמצע ירושלים יוצר שאלה מהותית שלא נענה עליה כאן. נשים פלסטיניות חוות פחד כפול – גם על רקע לאומי וגם מגדרי. המפות המנטליות משקפות את היחס למרחב ומשפיעות על הפרקטיקות של לבוש ועל ההחלטה היכן להסתובב וכיצד להימנע ממרחבים שנתפסים כמאיימים.
ח”כ לשעבר ד”ר חנא סוויד
אילו הייתה אפשרות להזמין מאורעות כך שיתאימו לנושא יום העיון, אי-אפשר היה להזמין יותר ממה שקרה. אי-אפשר עדיין במזרח התיכון, בייחוד אצלנו, ליצור ולבודד מקום של ידידות, חיים משותפים וכבוד הדדי, כל עוד השטח מסביב בוער.
מצב זה דוחף אותנו דווקא לפעול להשגת מצב של חיים משותפים בערים המעורבות, מצב שבו אפשר לנטרל את ההשפעות החיצוניות ולהשיג חיים משותפים במרחב עירוני אחד. אני רוצה להדגיש את האפשרות של חיים בעיר מעורבת מתוך בחירה, ושמענו על הדוגמה של נווה שלום. אני לא חושב שהמגורים שם נובעים משיקולים נדל”ניים אלא ממש מתוך בחירה של שינוי.
אני רוצה להדגיש את חשיבות הבחירה החופשית. רוב היישובים המעורבים אצלנו לא התפתחו ולא נוצרו בגלל בחירה חופשית אלא בגלל סיבות היסטוריות, אך מה שדוחף את נווה שלום הוא בחירה והתפתחות טבעית.
בישראל צריך לתכנן בטווח של 30–40 שנה לפי עיקרון של הפרדה אך עם שוויון. אני לא חושב שאנחנו בשלים למיזוג. אמנם אני אדם אופטימי אבל אני סבור שגם עוד שלושים שנה לא תהיה כאן אינטגרציה. לכן צריך לתכנן מתוך ראייה של מצב שיש בו גם הפרדה וגם שוויון אפשרי. גם לו היה שוויון מוחלט בישראל עדיין לדעתי היו פורצות מהומות. בירושלים יש אנשים שיש להם הכול מבחינה כלכלית, ואנו רואים תופעות כמו בארצות הברית שבחור לבן ושבע יורה בחברים שלו. לא תמיד יש קורלציה בין המצב החברתי לכלכלי. מה שמניע אנשים ממזרח ירושלים הוא הכיבוש ולא הכלכלה. הם חשים שהמקומות שחשובים להם נמצאים בסכנה.
לכן צריך לתכנן ערים מתוך עיקרון של הפרדה ושוויון. מודל שיכול להתאים לכך הוא קונפדרציה עירונית. רגילים לחשוב על מושג זה כמדיני, מספר אזורים שמשתפים פעולה בנושאי חוץ וביטחון, אך אפשר ליישם אותו גם בהקשר העירוני. נקודה חשובה נוספת שיכולה לגשר ושתיצור שוויון היא ידיעת השפה הערבית בקרב כל אזרחי ישראל וגם הכרת גיבורי התרבות של כל צד. אי-אפשר לחלום על מצב שבו אנשים חיים יחד אם אתה לא מכיר את המשוררים של כל אחד מהצדדים.
דוגמה לפרקטיקה ממשלתית בנושא של ערים מעורבות וחיים משותפים שיש לשנות אותה היא חוק ועדות קבלה – חוק שערורייתי. אנשים רוצים את החופש לבחור מי יגור אתם, והממסד משתף אתם פעולה. קיימים אבסורדים של אנשים שהקרקע שלהם הופקעה, נוסד עליה יישוב יהודי, וגם אם הם מחליטים לגור בו הם לא יכולים. אני טוען שמגורים צריכים להיות חופשיים. אני לא רוצה לכפות על איש לגור לידי אלא אם הוא רוצה. לצד המדיניות של הפרדה ושוויון עלינו ליצור מרחבים שבהם אנשים יוכלו לבחור את מקום המגורים שלהם.
סיכום הרצאות ועריכה: אסיף הוצאה לאור ומרכז כתיבה ועריכה