הרצאת אורח: עיר שסועה לה יחדיו: ערים מעורבות וקהילות אתניות בראיה גלובלית / פרופ’ דניאל מונטרסקו
(21-10-2015)
פרופ’ מונטרסקו הוא ראש התכנית לדוקטורנטים במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה עירונית, אוניברסיטת מרכז אירופה, בודפשט, הונגריה.
האם אפשר לחיות עם סרטן? מדוע סוגיית העירוב היא בלתי-נסבלת בשיח הלאומי-טריטוריאלי בישראל? עירוב עירוני אינו ייחודי למקרה הישראלי, הוא בעיה גלובלית. הסוציולוגיה המודרנית עסקה כבר בתחילת המאה ה-20 בשאלת המהגרים, בשאלת העירוב, בשאלת המפגש עם האחר. כיום השיח הצטמצם לסוגיות של קהילות אתניות, לגטאות. זה עולם מושגי שלא מתמודד עם השאלה היסודית של גבולות האני וגבולות האחר.
המפגש שבין האני לאחר בערים מעורבות, לפחות בארץ, מאלץ אותנו לחשוב במונחים רב-ממדיים. אדוארד סעיד מציע, באופן לא אופייני, לחשוב על הפלסטיני והיהודי במונחים דיאלקטיים, באופן בלתי-נפרד, כחלק מסימפוניה אחת. הוא מציע תיאור רומנטי של אצילות נשגבת, טרגית.
הרחוב היפואי הוא רחוב שבו מתנהלים מאבקי טריטוריה מדי יום. מאבקים אלימים כמו גם חילופי סמלים. למשל, רחוב “נתן פנץ” ביפו: רחוב בשכונה ערבית, שתושביה ערבים. נוכח השלט שמכריז על שם הרחוב התנועה האסלאמית הציבה שלט בערבית: “בקשו מחילה מאלוהיכם, שהרי הוא אל רחום”. זאת דוגמה לדיאלוג בין המסר הבנאלי של הלאומיות הישראלית לבין התביעה למשמעות ולנוכחות במרחב של התנועה האסלאמית.
עירוב עלול להיות מסוכן ותובעני. לדוגמה, גרפיטי של צלבי קרס באזור שדרות ירושלים ביפו, אזור מעורב. צלבי הקרס שצוירו הם כישלון סמיוטי, זהו כישלון בחיקוי של סימן מוכר כל כך לשנאת האחר. זהו קושי תרבותי להביע שנאה ואחרות. בערים מעורבות, לצד חוסר היכולת לגבש פרויקט אינטגרטיבי קהילתי, ניכר גם חוסר היכולת לנסח שנאה.
ומה עם אהבה? בגרפיטי אחר זוג מעורב מצהיר על אהבתו על גבי קירות מסגד ששופץ על ידי המועצה האסלאמית בשכונת ג’בלייה: “Fuad love Osnat”. הכתובת נמחקה מיד. היא מחזיקה את כל המתח שבעירוב: שיח לאומי ועירוני מחד, והצורך של צעירים לחיות אלטרנטיבה אחרת.
“Jaffa is the Jewish city too”: זאת כתובת על הקיר באנגלית באזור מעורב ביפו. האם יפו היא גם עיר יהודית? רק עיר יהודית? נוסף על כך, נראה צלב קרס בתוך מגן דויד. הבלבול הוא אינהרנטי. שנתיים לאחר מכן, סימני האמביוולנטיות נמחקו: “Jaffa is the Jewish city”. נקודה.
הסדק קיים בין הקהילות ובתוך הסובייקטים. הקיום העירוני המעורב מושתת על סתירות:
- • סתירה בין בחירה לאילוץ: דו-קיום מכורח וחרדת קיום, בחירה ואילוץ בעת ובעונה אחת.
- • נורמליות וא-נורמליות: דיאלקטיקה טרגית. קיבעון והכערה של האחר, כך שבמשך השנים אנחנו מתרגלים לחוסר הנורמליות ואף מתמכרים לה. באופן טרגי, החוויה הלא-נורמלית היא לפעמים מה שמחבר בין הצדדים, שלכודים בקשר הטרגדיה.
- • כוחות פנימיים וחיצוניים: לאומים וקהילה.
- • חיי יומיום ושגרה מול אירועי שבר ודרמות.
ההתמודדות עם בעיית האחרות הולידה שפה שלמה שבין היטמעות לפלורליזם, למשל מטפורות גסטרונומיות של עירוב. למשל, “גולש”: חיבור ששומר על אינדיווידואליות וגם מביע מכלול שגדול מסך חלקיו. בישראל רוב המטפורות אינן אורגניות, ומתייחסות ליהודים בלבד: כור היתוך, קיבוץ גלויות. הבעיה הלאומית-פוליטית בישראל מרחיקה את השפה המטפורית מהמטבח, מהמשפחתיות, ודוחפת אל תבערה תעשייתית.
ההיסטוריה האנושית היא היסטוריה של עירוב. אנחנו לא מיוחדים. כדי להבין מקרים שונים של עירוב עירוני מתייחסים לכמה מודלים. שלושת המודלים המוכרים ביותר: המודל הקולוניאלי, מודל העיר החצויה (בלפסט, ירושלים), מודל העיר הדואלית. המודלים האלה אינם מספקים. כדי להבין עירוב צריך להבין אותו כתהליך. כדאי להתייחס לתסריטים עירוניים: טיהור אתני, פולריזציה, סגמנטציה, פלורליזם, היטמעות (Boal).
כדי להבין לעומק את סוגיית העירוב יש לבחון מקרים ספציפיים. באלכסנדריה חשיבה לאומית אנטי-קולוניאלית הצליחה להפוך עיר מרובת קהילות לעיר דלת קהילות. באלכסנדריה, כמו גם בסרייבו, משטרי הפרדה חיסלו את העירוב. בבלפסט, למרות שמבחינה פורמלית העיר כבר לא שסועה, תהליכי ההחלמה אורכים עשרות שנים. העירוב העירוני הוא תהליך ארוך שלא נגמר בחתימת הסכם, וכך יש לצפות אם יהיה הסכם בירושלים.
המקרים הים-תיכוניים מדגימים כיצד העירוב יכול להיות חתרני, כיצד הוא מסרב להתכופף ולהיות ממושמע. במרסיי, שהיא אנטי-תזה לפריז, הקהילות השונות (איטלקים, ארמנים, קורסיקאים, יהודים, אלג’יראים) לא תססו לכדי אלימות פוליטית. נציגי הקהילות נמנעו מפוליטיזציה של העירוב. הנוכחות של הים התיכון והיסטוריה של הגירה ושל רוב מוסלמי הצליחו לנטרל את הפוליטיזציה של העירוניות. זה מודל שהייתי רוצה לחשוב דרכו על המצב הישראלי. ביפו יש אלמנטים של פירוק הפונטציאל הפוליטי הנפיץ.
העירוב מטריד את כל מדינות העולם, ונוכח בעיקר באירופה כיום. בהונגריה, למשל, יש ניסיון לנסח את כניסת הפליט אל אירופה במונחים של עירוב ושונות. אל מולו ניצב שיח טהרני, שמבקש לשמר את הזהות המקומית. הפרדוקס הוא שהלאומנים של היום מתגעגעים לתקופה שבה הונגריה הייתה יחידה רב-תרבותית.
ערים מעורבות: למה הן נקראות כך בישראל? האם אין בעולם ערים מעורבות? במובן מסוים כל עיר היא עיר מעורבת. המקרה הישראלי הוא ייחודי משום שקיים שיח על קבוצת ערים שמכונות “ערים מעורבות”. בעולם זהו מושג חיצוני אנליטי. בישראל נושא העירוב הוא כל כך בעייתי מבחינה פוליטית, שהוא הפך לתיאור, לסימון.
המונח “עיר מעורבת” מופיע בדוח פיל, בימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. הדוח מתייחס ל”ערים שלא ניתנות לחלוקה”. המונח עבר תהליכים של דחייה ואימוץ. המונח עיר מעורבת הפך לתחנת ביניים בדרך אל העיר העברית החדשה, ואף חלחל לשיח הפלסטיני. ארגונים שונים מדברים על יפו, על רמלה, על עכו, על לוד ועל חיפה כעל ערים מעורבות, וכל ארגון עושה שימוש במונח למטרותיו הוא. “העיר המעורבת” הפכה אכסניה לטיעונים פוליטיים.
ישנם כמה שלבים בהיסטוריה של הערים המעורבות. קבוצת ערים התארגנה באופן טרום-לאומי, טרום-קפיטליסטי. במאה ה-19 התפתחה סביבה רעיונית שבה כולם, ערבים ויהודים, הם נתינים עות’מאניים. לאחר החלטת בלפור האופציה הזאת נשללה, והחל תהליך פיצול של המרחב המעורב. בסופו של דבר, יפו זוהתה כערבית ותל אביב כיהודית, למשל. החלוקה הייתה זמנית ונזילה בפועל, והתהליך ממשיך עד היום.
בשנות החמישים הוקמו ערים יהודיות שנועדו לפקח על אוכלוסייה ערבית, למשל נצרת ונצרת עילית. לתכנון תוצאות בלתי-מתוכננות: כיום נצרת עילית היא מחוז חפצה של הבורגנות הערבית בנצרת. כך גם במקומות אחרים. כך נולדו בישראל הערים המעורבות החדשות, שמאתגרות את החשיבה התכנונית הממסדית ואת עיקרון ההפרדה בכלל.
העיר המעורבת לאן: עיר חצויה? עיר משותפת? עיר דו-לאומית? עיר פוסט-לאומית? אלה תסריטים אורבניים שאנחנו חלק מהם, ואנחנו לא יכולים להכריע עדיין לאן הם יתפתחו. אני רוצה לסיים באמירה שהיא גם פוליטית ואישית וגם אנתרופולוגית וסוציולוגית. יש רק דרך אחת להתמודד עם העירוב: לנטרל את הפוטנציאל הפוליטי הנפיץ, ומאידך להכיר בהבדלים ולהכיר בטראומה. ירושלים היא עיר שבה המיתוס וחיי היומיום נמצאים בסתירה מתמדת, מדממת. המיתוס חי וקיים, העיר נוטפת דם וחסרת פשרות.
סיכום הרצאות ועריכה: אסיף הוצאה לאור ומרכז כתיבה ועריכה