הדרה והנגשה

מושב 4: הדרה והנגשה בעתיד לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות והחברתיות

מנחה: פרופ’ דפנה הקר, הפקולטה למשפטים והתכנית ללימודי נשים ומגדר, אוניברסיטת תל אביב

דוברים:

• ד”ר יוני מנדל, ראש “מנאראת”, מרכז ון ליר ליחסי יהודים-ערבים, ועורך שותף של מדור הספרים של כתב העת ללימודי הלבנט, מכון ון ליר
• מיכל אברה סמואל, מנכ”לית עמותת פידל
• צביה אלגלי, מומחית לתרבות דיגיטלית, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ובמכללת לוינסקי לחינוך

מנחה: במושב זה נדבר על הדרה ועל הנגשה בעתיד לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות.

ד”ר יוני מנדל: כשמדברים על מרחב משותף בעיר מעורבת נושא השפה נדחק לשוליים. פעם התייחסו לשפה בלימודים דיאכרוניים של מה שהיה בעבר, למשל כיצד שפות התפתחו זו מזו.  אולם היום יש גישות אחרות, והכיוון של המחקר הוא ששפה לא עוזרת רק להבין מה היה בעבר, אלא גם להבין מה קורה בהווה. שפה לא רק משקפת את המציאות, אלא היא בעצמה מעצבת מציאות.

מהבחירות שאני אעשה, כגון בחירת המילים והמשלב, נוכל ללמוד הרבה עליי, עליכם ועל האינטראקציה בינינו. מדינת ישראל היא מדינה בעלת גבולות ברורים ומדיניות לשונית ברורה. אלה מעצבים את התפיסה שלנו את המקום שבו אנו חיים, את התפיסה שלנו את עצמנו ואת התפיסה שלנו את האחר.

המחקרים על שפה וזהות, על שפה וחברה ועל שפה וסכסוך תופסים תאוצה. כל אחד יכול להבין עד כמה השפה משמעותית כדי להבין מציאות חברתית ופוליטית. להלן דוגמאות שיעזרו להמחיש עד כמה גדול הקשר בין שפה וחברה, ובין שפה וזהות: מאבק השפות שהתרחש בטכניון בתחילת המאה ה-20 וההחלטה ללמד בו בעברית וגם בבית הספר הריאלי, ודוגמה מחוץ לארץ כאשר התחוללו מהומות בדרום אפריקה כי הוחלט שעל בתי ספר שחורים ללמד באפריקנס.

אני טוען שבכל שיחה שנעשה על ישראל ועל ירושלים בעתיד, נהיה חייבים להתייחס לממד השפה.

זוהי “מדיניות לשונית“: ניסיון להבין את הדרך שבה מדינות קובעות ומסדירות לעצמן את היחסים בין השפות. מהי השפה הרשמית של מדינה, מה הוכרז לגבי שפות במגילת העצמאות, מה שפת השילוט ברחובות, שפת ההוראה בבתי ספר, אילו שפות זרות לומדים ובאיזו שיטה. במחקר כזה לומדים על הפער שקיים בין ההכרזות מלמעלה לבין מה שקורה בפועל בשטח.

במדינות שיש בהן שפות רבות  מסדירים את זה חוקתית וכל מדינה מסדירה לעצמה את הפרשנות מהי שפה רשמית. בישראל ערבית כשפה רשמית היא פרשנות רזה, בייחוד אם משווים את מעמד האנגלית כאן (האקדמיה מחייבת ידיעת אנגלית ולא ערבית, אף ע פי שערבית היא שפה רשמית). אמנם ערבית היא שפה שהרבה מהעולים היהודים דיברו, אבל עדיין מתייחסים אליה כשפה זרה. בבתי הספר ההגדרה של הערבית היא “שפה זרה שנייה”. לכן כשמדברים על יחסים בין יהודים לבין ערבים צריך להזכיר את המעמד המיוחד של הערבית המדוברת בארץ.

בקנדה יש שתי שפות רשמיות: צרפתית ואנגלית. על כל נציג רשמי לדעת לקרוא, לכתוב ולהבין את שתי השפות האלה. בארץ הערבית היא שפה בעלת הון תרבותי נמוך, היא “שפה של האויב”, שפה ללא ערך תרבותי. רוב הישראלים לא יודעים ערבית, ואלה שיודעים הם אלה שדווקא נמצאים במנגנוני ההפרדה כמו מודיעין.

נוף לשוני: היום נדבר על תחום שיוצא מתוך מדיניות לשונית: מחקר שמתפתח ממש לאחרונה, בעשרים השנה האחרונות. מדובר בהבנת המרחב הלשוני שלנו, הנוף הלשוני המקיף אותנו כמו שלטי הרחובות והכתוב בחלונות ראווה.במחקר זה מתייחסים לשפה כאל נושא, כאל אלמנט. תחום זה כולל שתי משמעויות חשובות שהן לאו דווקא דומות:

1) חשיבות האינפורמציה: סימון טריטוריה (“כאן זו תל אביב”). במחקר יכולים להגיד דרך השלט איזו ירושלים זו, לפי איזה

גבול, לפי איזו אוכלוסייה?

2) החשיבות הסימבולית: אם יש שלט ובו מצוירת סיגריה עם x עליה ורשום רק בעברית “אסור לעשן”, ברור שכולם מבינים את המסר, גם מי שלא דובר עברית. אבל היעדר ערבית בשלט הוא מסר של הדרת דובר הערבית. דוגמה נוספת: כתיבת הערבית בשלטים ובמסמכים בצורה נכונה, ללא שגיאות כתיב, היא דרך לאותת מסר חיובי לאוכלוסייה שלמה שנמצאים אתה בקונפליקט.

הצגת דוגמאות של שלטי רחוב וטקסטים מתקופות שונות

תקופת המנדט – אפשר לראות בשלט המוצג שקודם כול השם נכתב באמצע באנגלית, הערבית היא מצד ימין, וניכר שהיא בעדיפות שנייה אחרי האנגלית (כי גם עברית נכתבת מצד ימין), והעברית מצד שמאל, בעדיפות שלישית. בשלט האחר הערבית מנוקדת ומאוירת. רוב הסיכויים שמי שעשה אותו הוא אדם ערבי, דובר ערבית.

1948-1967 – מוצג שלט מהעיר העתיקה בירושלים, שיש בו למעלה כתובת בערבית ומתחת באנגלית. ברוב המקומות ישראל שינתה את השלטים אחרי 1967 באופן כזה שהעברית למעלה, מתחת הערבית ומתחת אנגלית. העברית מנוקדת. מי שכתב אותה הוא דובר עברית ילידית.

שנות ה-70 והלאה – מוצג שלט שבו האנגלית מתעתקת את הערבית, אולם בשלט משנות ה-70 האנגלית מתעתקת את העברית. מוצג שלט חדש ובו נמחק הכיתוב הערבי. בכך בא לידי ביטוי האלמנט הסימבולי שעליו דיברתי קודם.

בשלט נוסף ניכר רישול בניקוד הכיתוב הערבי. ברור שהוא נכתב על ידי דובר עברית, כי במקום ניקוד שצריך להיות בערבית, השתמש בספרה 1, דבר שאותו כותב לא היה מעז לעשות בעברית. זה מלמד על היחס לערבית.

קיימת תופעה של כתיבת השם “ירושלים” בערבית, אף שבשפה זו קוראים לעיר אל קודס.

סיכום: כשאנו מדברים על ערים מעורבות חייבים לדבר על שפה. אילו שפות קיימות ומה קיים על השילוט. הדבר קשור לדמות שמחליטים להנציח בשלט: אם מאפשרים דמות עברית היסטורית, יש לאפשר להנציח גם דמות ערבית היסטורית. כיום מתקשים ליישם מדיניות זאת. אפשרו להנציח זמר או זמרת ואישרו את הנצחת אום כולתום. נוסף על כך, נותנים לרחובות בירושלים המזרחית שמות נטולי משמעות: רחוב הוורד, השושנה, הזית. בצד המערבי יש לרחובות שמות בעלי משמעות אידאולוגית ואילו בצד המזרחי שמות נטולי משמעות.

אני טוען שעד שאל קודס לא תופיע כשוות ערך בשלטים, אי-אפשר יהיה לדבר על עיר מעורבת.

שאלת קהל: מה לדעתך צריכה להיות המדיניות אם לאותו מקום יש שם אחר בעברית ובערבית?

תשובה: לדעתי השם הערבי חייב להופיע. חלק גדול מהמפות שבהן אנו משתמשים מטרתן הייתה לעברת את הנוף שבו אנו חיים, לטשטש את המקור. השם העברי בכלל לא קשור לשם הערבי. לפעמים קובעים שם תנ”כי שכלל לא קשור למקום. לכן לדעתי אם השם בערבית שוֹנה, הוא חייב להופיע בערבית. לא יכול להיות שתושבים ערבים מכנים את עצמם בשם אחד, ואילו בשלט כתוב שם אחר. זה מאותת לתושבים הפרדה והדרה. פעולת שילוט לא יכולה להיות פעולה של צד אחד. בוועדת השמות של העירייה יושבים 15 יהודים. אני טוען שבעיר מעורבת על ועדה זו להיות משותפת. מי שכותב את השם בערבית חייב להיות דובר ערבית.

שאלת קהל: האם אתה רואה הבדלים במדיניות ובדפוסים אלה בשאר הערים המעורבות?

תשובה: צריך לערוך מחקר השוואתי, אבל אני כן יודע שבעכו למשל הוחלט לציין את השם הערבי של הנמל. קשה להאמין שבירושלים מעשה כזה יהיה אפשרי.

מיכל אברה סמואל

הסיפור שלי הוא דוגמה לשילוב וקליטה של יוצאי אתיופיה בישראל. עליתי בגיל תשע במבצע משה סוף 1984, ונדדנו ממרכז קליטה אחד לאחר. עברתי שלוש פנימיות, כולן דתיות. זו הייתה בחירה של הממסד לשלוח את ילדי העולים מאתיופיה למערכת חינוך דתית. הישראלים שעמם נפגשתי היו נוער בעייתי שבאותה תקופה אכלס את הפנימיות הללו, כמו נערי רפול.

החליטו עבורי החלטות בלי להתייעץ אתי או עם משפחתי, כמו באיזו פנימייה אהיה ועל כך שאוכל לבקר בבית רק פעם בשלושה שבועות.

למזלי הפנימייה הייתה טובה וסיימתי במגמה ביולוגית עם בגרות מלאה. הבנות הלבנות, הפרנג’יות, למדו מספר עבה שבדיעבד התברר לי שהוא הכנה לפסיכומטרי, אבל לי לא הסבירו מה זה וגם לא עודדו אותי לעשות כמותן.

הייתי בשירות לאומי ורציתי להגיע לאוניברסיטה, אבל זה ללבנים. עובדת סוציאלית הסבירה לנו שכעת אנחנו יוצאות לעולם הגדול, יוצאות מהחממה של הפנימייה, ולכן כדאי לנו ללמוד הכשרה מקצועית בבית רבקה בירושלים.

בשלב זה היה לי משבר גדול, כי עד שהעובדת הסוציאלית דיברה אתנו לא היה לי ספק שאני יכולה להגיע רחוק ולהצליח גם בתוך המורכבות שלנו כקהילה. אבל פתאום ראיתי מהן הציפיות של המערכת מהקהילה: מה מצפים מאתנו לעשות והיכן להיות. נוכחתי בכל התפיסות והדעות הקדומות. ההישגים שלנו ושל הבנות הלבנות היו זהים, אבל הן למדו לפסיכומטרי, ואנחנו הלכנו להכשרה מקצועית.

זו הייתה החלטה אומללה לנסות לשכנע אותנו ללכת לכיוון הזה.

הקהילה שלנו מונה היום 140 אלף איש. זו קהילה קטנה שעלתה בשני מבצעים גדולים: מבצע משה בשנות השמונים ומבצע שלמה בשנות התשעים. רוב הקהילה הם צעירים, מתחת לגיל 15. רק 15% הם מעל גיל 50.  תמיד כשמדברים על ערים מעורבות מציינים ערבים, ישראלים, חרדים, דתיים, אבל לא מדברים על אוכלוסיות מעורבות של יוצאי אתיופיה. הקהילה האתיופית ממוקמת ברמלה, לוד, פתח תקווה, נתניה, עפולה בצפון, רחובות, קריית מלאכי, אשקלון ואשדוד. אלה ערים שכוללות אתיופים. שימו לב שלא הזכרתי את רמת אביב. אלה ערים שקלטו אתיופים בתוך שכונות קשות ומאתגרות, כלומר שבהן אוכלוסייה מאתגרת.

הקהילה עברה משברים גדולים מאוד בכל תהליך הקליטה שלה. השקר הראשון היה כשאמרו לנו בשדה התעופה שהגענו לירושלים. המשבר הראשון היה היוזמה לבטל את כל המסורת ששמרנו עליה אלפיים שנה (הקייסים, החגים, המסורת) ולכפות עלינו גיור לחומרה. בסופו של דבר הרב עובדיה ביטל את זה והכיר בנו. המשבר טלטל את הקהילה, אבל אנשים סלחו והמשיכו הלאה.

המשבר השני היה יותר קשה והוא פרשת הדם בשנות התשעים. החליטו לשפוך דם של מי שגדל, התחנך ועשה שירות לאומי. אני אישית מאוד נפגעתי שזרקו את הדם שלי. זה ערער את המקום שלנו כקהילה, כחברה, ואת השילוב שלנו בחברה היהודית. אני יכולה להבין את הסיבות לזריקה של הדם, אבל לא את העובדה ששיקרו לנו: אמרו לנו לתרום ואחר כך שיקרו וזרקו.

דוגמה נוספת למשבר התרחשה בשנת 2004 כשלא רצו למכור או להשכיר דירות ליוצאי אתיופיה בקריית מלאכי. טענו שאתיופים יורידו את ערך הדירות. זה פגע בי באופן אישי בתור אם לשלושה ילדים. אני כמעט שלושים שנה פה, לא עולה חדשה, אבל כל הזמן רואה שתמיד אתפס כך בגלל צבע עורי. המשבר תפס את הצעירים שנולדו וגדלו פה, והוכיח להם כמה מאבק צריך להיות כדי שנוכל להשתלב בערים שונות.

המשברים הללו תופסים מקום בשני מישורים משמעותיים מאוד:

1) זהות. מיהו ישראלי, מיהו יהודי, מיהו בעל הבית של החברה הזו? בבתי הספר לא לימדו את המסורת שהילדים האתיופים הגיעו ממנה – על ההיסטוריה שלהם, לא דיברו על חגים אתיופים, יום הזיכרון לנספים בסודן, לא על מנהיגים של הקהילה היהודית באתיופיה. כלומר הילד לא ראה רלבנטיות של התרבות שלו.

2) שייכות. הרצון להיות שייך לתוך החברה הישראלית מתוך מקום של ציונות, מקום של “אנחנו שווים”. שיפסיקו לשפוט אותנו לפי צבע העור. שאלנו את עצמנו אם אתיופי יכול היה להיות קרבן של הלינץ’ בבאר שבע בגלל צבע עורו.

על החברה להבין שלחלקים אחרים בה יש נכסים, ועל כך אנו בפידל מנסים לגשר בכל מיני תכניות ופעילויות. בגישור בתוך בתי ספר אנחנו מנסים להביא את הערכים ואת התרבות שלנו כדי לעורר שינוי. אני לא מרגישה מקופחת. יש בקרבנו מנהיגים שחושבים שאנחנו חלק מהמדינה הזו והחברה הזו, ולכן החברה לא יכולה כיום להחליט עבורנו. אלה אנשים שהם ילידי הארץ, אקדמאים.

עלינו לשאול כל אחד את עצמו איפה החיבור שלי למדינה. אני חושבת שהדרך לשינוי היא דרך חיבור ולמידה.

שאלת קהל: האם אפשר היה לקלוט את האתיופים אחרת?

תשובה: בתהליך הקליטה לא לקחו בחשבון את הנכסים של הקהילה האתיופית. מדובר בקהילה חקלאית שהייתה צריכה להבין מה זה מעלית ומקרר. אבל אילו היו משלבים אותנו במושבים ובקיבוצים, הקליטה לדעתי הייתה קלה יותר ואפשר היה לנצל את הנכסים, הידע והניסיון החקלאי שהבאנו אתנו. למשל כל הזמן אמרו על העולים מרוסיה שיש להם נכסים. גם לאתיופים יש נכסים, פשוט לא מכירים אותה.

שאלת קהל: באיזו מידה הקהילה שותפה להחלטות שנוגעות אליה?

תשובה: בשנים האחרונות יש הרבה יותר שיתוף ודרישה מצד האתיופים להיות שותפים. הבעיה היא יישום המסקנות של המחקרים בשטח. לפעמים כשמיישמים את המסקנות, מי שמנהל אותם זה אדם שלא מכיר את הקהילה.

צביה אלגלי

אני רוצה לדבר על תרבות דיגיטלית, תרבות רשת והקשר שלה לעיר מעורבת ולמגזרים שונים. יש בה היבט אוטופי והיבט דיסאוטופי.

ההיבט האוטופי מניח שהטכנולוגיה מלאה בפוטנציאל לשיפור פני החברה. קיימת ציפייה ממנה שהיא תפתור את כל בעיות האנושות. רשת האינטרנט נתפסת כמקום דמוקרטי. בימים הראשונים של האינטרנט חשבו שהרשת תשטח את העולם, שלא יהיו גזעים יותר כי כולם יכולים לדבר זה אל זה באנונימיות וכשווים.

כנגד תפיסה אוטופית זו קיימת גישה דיסאוטופית ביחס לתרבות הדיגיטלית. אנו מכירים כבר מהעבר אנשי רוח שאמרו שהטכנולוגיה גורמת לדה הומניזציה של האדם, שהטכנולוגיה הורסת את החברה וגורמת לפירוק הרקמה האנושית. למרות מה שאומרים על האינטרנט, דווקא שם צומחת כל הגזענות, והבעיות החברתיות עלו לרשת. היום יש לנו היום יותר חומות פיזיות. ככל שהעולם נעשה יותר טכנולוגי ומרושת, יש יותר חומות, ככל שיש במדינה יותר מדיה דיגיטלי, יש בה פערים גדולים יותר. כל התחום של טכנולוגיה כמפרידה בין עניים לבין עשירים הוא תחום נחקר.

גם כותבים שבעבר טענו שהאינטרנט הוא דבר מצוין, חזרו בהם. למשל ג’רון לנייר, אחד מהוגי האינטרנט הראשונים, היה בין האנשים שחזה את הטוב שבו, אבל חזר בו. הוא טוען שהרשת מקטבת אותנו ומפרקת את הכלכלה הקפיטליסטית. הוא טוען שכל מה שאנו מקבלים מהרשת חינם הופך אותנו בעצם למוצר עצמו. כמוהו יש גם פסיכולוגים כמו שרי טירקל, שמעודדת אנשים לחזור לתקשורת פנים מול פנים: יש לדבר בלי טכנולוגיה באמצע.

אני רוצה לדבר על השאלה אם ניתן להיעזר במדיה דיגיטלית כדי ליצור הזדמנויות למעורבות בין מגזרים. לדעתי התשובה חיובית, ואני אתן כמה דוגמאות לכך שאפשר לקדם מטרות חברתיות באמצעות טכנולוגיה:

1) קמפיין ברשת ושמו “יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים” – זו לא רק סיסמה אלא התקיימה גם הפגנה, והתקיימו שיחות בתוך פייסבוק שמפגישות בין מגזרים. בדרך כלל מגזרים יוצרים לעצמם מנגנוני סיגור (לסגור את עצמם) וצריך לפתח מנגנונים חדשים כדי שהמגזרים ייפגשו.

2) אפליקציות קהילתיות – טכנולוגיה שקיימת בקהילה שיכולה להיות שיתופית. שיתוף של נסיעות לעבודה, מציאת פארקים שבהם אפשר לעשות יחד ספורט ולתכנן קיימות וכך הלאה.

3) פלטפורמה באינטרנט כדי לדבר וליצור דו-שיח בין כמה מגזרים שונים. את אחת האפשרויות האלה, “מפגשים לשלום”, יציג איתי ורמן:

עד לפני חודש ניהלתי את בית הספר למחוננים רון ורדי, שבו התקיימה עמותת Games for Peace. עמותה זו דוגלת בכך שדרך משחקי מחשב מקוונים אפשר לחבר בין קבוצות נוער באזורי סכסוך. זו פרקטיקה שיכולה לקרב. בבית הספר שלי זה עבר כתכנית לימוד. דרך משחקי מחשב אפשר להפגיש בין בני נוער. יש להם משימות וירטואליות, ובסוף הם נפגשים. הפעלתי את התכנית בבית הספר שאותו ניהלתי, כי אני מאמין שהמודל הזה הוא נכון ואפשרי ליישום:

1. התגברנו על פערי המרחק, הזמן והקשיים של הסעות. היו שמונה מפגשים אינטרנטיים שבהם הילדים שיחקו זה מול זה.
2. בתוך המרחב המקוון האינטרנטי התלמידים הפכו לאווטרים, סביבה שבה אפשר ליצור הכול: בתים, מפלצות, מכונות מורכבות. אלה סביבות שהתלמידים בנו בהן יחד ללא זהות עדתית דתית ומגדרית.
3. משחקים זו דרך נוחה לשכוח מהצרות ולעסוק ביצירה.

התלמידים משחקים בכיתה שיש בה יש מורה יהודי ומורה ערבי. הם לומדים איך מפעילים את המשחק מיינקרפאט. שני תלמידים ממגזר אחד מול שני תלמידים ממגזר שני. הם דיברו בעזרת תוכנת תרגום. אחרי שישה מפגשים נפגשו לשני מפגשים ממשיים, אחד בבית הספר היהודי ואחר בערבי. לאחר מכן נוצרו קשרים חמים. המפגש הוקדש כמובן גם לפעילות חברתית, והוא מלווה מחקרית על ידי ד”ר רוני ברגר ועל ידי אנשים נוספים.

אני מנכ”ל העמותה כיום, ובסוף חודש נובמבר נשיק מיזם גדול והוא לקבץ 10,000 בני נוער במיינקראפט וליצור את כפר השלום. זו הדרך שלנו לגייס כספים ולגשר על הפערים. אם יש למישהו רעיונות על פלטפורמות אחרות אשמח לשמוע.

שאלת קהל: אנחנו מכירים מפגש וירטואלי כדבר מסית וגזעני יותר מאשר מפגיש. עד כמה מפגש חיובי כזה יצליח לפורר את הדעות הקדומות, להכיר את הזהות של האחר? אם המפגש הוא בדוי והזהויות משתנות, היכן המפגש בין הזהויות האמיתיות?

תשובה: התכנית של משחקים לשלום מלווה במחקר, כשהמטרה היא לבדוק עד כמה העמדות משתנות. הילדים נפגשים פיזית זה עם זה, ועובדה שנוצרו קשרים. זה נכון שהמפגשים ברשת הם קשים. הם מפגישים אותנו עם אנשים אחרים שהעמדות שלהם שונות לחלוטין משלנו. תמיד הקיצוניים נשמעים יותר. משלמים לאנשים ברשת כדי שיגיבו, וכמו בכל מקום מי שבולט יותר וצועק יותר הוא שמושך את תשומת הלב. לכן תכנית כזו היא מאוד חשובה.

שאלת קהל: העשייה הפמיניסטית המשמעותית ביותר היא ברשת. מעל 80% מהמשחקים הם בנים. בנות משחקות משחקים שמזוהים עם התפקידים המגדריים שלהן מחוץ לאינטרנט. כך גם אומרת נקמורה: כל מה שהיה בחוץ נכנס פנימה.

תשובה: עם עבודה נכונה אפשר לעשות שינוי. זכינו בבית ספר למקום ראשון ברובוטיקה, ורוב התלמידים היו בנות.

שאלת קהל: מצד אחד רואים בשפה טכנולוגיה דיגיטלית ואפשרות לגשר במרחב. מאידך יש את המחסום של השפה. איך הרשת מתגברת על מחסום השפה?

תשובה: בפייסבוק אפשר לתרגם באופן מיידי, אבל אנשים לא רוצים. הכלים קיימים אבל לא תמיד שני הצדדים רוצים לדעת את השפה של השני. לא הטכנולוגיה היא הבעיה אלא הרצון.

                        סיכום הרצאות ועריכה: אסיף הוצאה לאור ומרכז כתיבה ועריכה