(17 בנובמבר 2016)
הקדמה: יעל גבירץ, מייסדת ומנכ”לית עמותת “אליפלט – מתנדבים למען ילדי הפליטים”
דוברת מחו”ל: קרין טומאס, עמותת Small Projects (איסטנבול, טורקיה)
יעל גבירץ:
אני עיתונאית וביוגרפית במקצועי. לפני כארבע שנים השתנו חיי. הזדעזעתי מבקבוקי תבערה שהושלכו על ילדי פליטים בשכונת שפירא בתל אביב. הגעתי לשם. בדיעבד אמרו לי הפליטים שאני הישראלית הראשונה שהגיעה אליהם בכוונות טובות, אחרי ארבע וחצי שנים שהם חיים בארץ.
נחשפתי לתופעת “מחסני הילדים” בדרום תל אביב. אלפי ילדים נמצאים כל יום במרתפים, בתנאים מסכני חיים, בהזנחה, בצפיפות. עמדנו בפני אתגר. התחלנו בתום, הבנו שאנחנו חייבים להתארגן לפעולה. התחלנו מאפס בסוף 2012. כיום יש לנו מתנדבים ב-14 “בייביסיטרים”. יש לנו 250 מתנדבים קבועים. בין המתנדבים שלנו יש מומחי התפתחות, רופאים, רופאי שיניים, מורים, בני נוער. זה אי של אכפתיות אזרחית.
בעבר גם חיילים היו מתנדבים אצלנו, ולצערי שר הביטחון החליט להפסיק זאת. חבל לי על כך כי החיילים היו כח עזר משמעותי, וזאת גם הייתה חוויה בריאה לילדים מבחינה פסיכולגית. אלה ילדים שנרתעים מאוד מלובשי מדים, וזאת הייתה חוויה מתקנת עבורם.
הפוליטיקה מלבה את העוינות בשטח, וחבל לי על כך. התמונה בשטח היא תמונה מורכבת. גם אנשי תקשורת לא טורחים להגיע לשטח והופכים להיות חלק מהבעיה במקום להיות חלק מהפתרון. בשטח אנשים חיים יחד. עם הזמן מכירים, מתרגלים. מבחינות רבות אנחנו חווים קבלה והבנה. אני פוגשת המון טוב.
אנחנו חייבים לייצר סביבה יותר מוגנת לילדים האלה. אנחנו כל הזמן בוחנים את המציאות ומנסים לתת מענה לצרכים בשטח. עיריית תל ביב באמת מנסה לסייע ככל יכולתה, אבל למעשה היום רק ארגונים אזרחיים מטפלים בתינוקות ובילדים האלה. הרשויות קורסות. ומעבר לזה, אין תיעוד ואין מעקב.
הילדים לא צריכים להיות חלק מהמחלוקת הפוליטית. הם חסרי ישע וחייבים לעזור להם. אני לא יודעת איך אנחנו מצליחים לחיות בשלום עם תופעה של “מחסני ילדים” שמתקיימת בקרבנו, תופעה שהיא תוצר של מדיניות.
סיכום ועריכה: אסיף הוצאה לאור, מרכז כתיבה ועריכה