“

אפשר להעמיד את כל הערים המעורבות על רצף: מערים חצויות פיזית כתוצאה מקונפליקט אלים, דרך ערים חצויות בגבולות “רכים”, ערים “מעורבות” הנתונות לדומיננטיות תרבותית-פוליטית באמצעות עריצות הרוב, ערים שבהן שורר שלטון נטול קונסנזוס, וערים שבהן מתנהל הליך שלטוני הזוכה ללגיטימיות.

מבחינה פוליטית ועצמת האלימות אפשר לסווג ערים על פי חריפות הסכסוך השורר בהן: סכסוך מאקרו לאומי לא פתור ואלים, סכסוך מאקרו לאומי המחדד סכסוכי מיקרו אורבניים וסובל מאלימות ספוראדית, סכסוך מושעה, סכסוך בשלבי תיעול אל תוך מערכת פוליטית מוסכמת, ולבסוף–מערכת כמו-יציבה הבנויה על שלטון ריכוזי ובו הסדרי שיתוף בשלטון, או על ביזור טריטוריאלי באמצעות רבעים. ניתן לתת ביטוי כמותי- סטטיסטי לעצמת המתחים האתניים-תרבותיים, הלשוניים-דתיים, ולמתחים הכלכליים-חברתיים בין אמידים למוחלשים, ובין ילידים למהגרים, וכן למתחים הנובעים מדה- לגיטימציה הדדית ומדעות קדומות גזעניות.

הערים: בלפסט, ניקוסיה, סרייבו, מוסטר, ירושלים, בירות, קייפטאון, בריסל, מונטריאול, בגדד ועוד, נצבות בנקודות שונות על הרצף שבין ערים מעורבות לערים שסועות.

ירושלים, היא מקרה קיצוני של עיר שסועה. במרחבים אורבניים שסועים המתחים הפוליטיים-אתניים נוטים להיתרגם לסכסוך על השליטה במשאב המרחבי-הפיזי, שהוא המשאב העיקרי הנתון במחלוקת פוליטית ואידיאולוגית, או שרוי במחסור ומחולק באורח לא שוויוני. לכן התכנון האורבני בערים שסועות עומד במרכז השיח הפוליטי, משפיע על הסכסוך ומושפע ממנו. עיסוק בדילמות התכנוניות השוררות ב”מקרה” הקיצוני של ירושלים עשוי להניב תובנות שידריכו את המתכנן גם בעיסוקיו במקרים מורכבים פחות.

“

מירון בנבנישתי