מושב 7: החינוך בעתיד בערים מעורבות
(22-10-2015)
מנחה: ד”ר אוקי מרושק-קלארמן, מנהלת אקדמית, מדרשת אדם
דוברים
• פרופ’ נמרוד אלוני, ראש החוג לחינוך מתקדם, מכללת סמינר הקיבוצים
• ח”כ פרופ’ יוסי יונה, חבר ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת
• ד”ר זוהירה נג’אר, מרצה במכללה האקדמית הערבית לחינוך בישראל, חיפה
פרופ’ נמרוד אלוני:
בדרום תל אביב חיים 30,000 מהגרי עבודה ו-30,000 מבקשי מקלט, פליטים. 30,000 מבקשי המקלט הם אוכלוסייה במצוקה, שבחינה תרבותית רחוקה מאוד מהתרבות המערבית. רובם הגיעו לתל אביב אחרי שחצו את מצרים וסבלו טראומות קשות בסיני, אחרי 2010. רובם מדרום סודן ומאריתראה. בתל אביב יש 5,500 ילדים, 400 מהם מתחת לגיל שש.
בתל אביב פועלים קרוב ל-80 פעוטונים פיראטיים, בהם פעוטות “מאופסנים” בתנאים לא תנאים. ילדים בני 3–4 הם עוברים לגני הילדים העירוניים ומשם ממשיכים לבית הספר, רובם לביאליק-רוגוזין. חרף המצוקות, מאבק חברתי מנע את גירוש מרבית הילדים. לילדים שמסיימים את לימודיהם בבית הספר ביאליק-רוגוזין ציונים גבוהים מהממוצע בבחינות הבגרות והם משתלבים בחברה.
ארגון מסילה התייגס להוביל את התמיכה באוכלוסייה הזאת. גם הטוב מדבק: מרשים לראות רופאים, עובדים סוציאליים, עורכי דין, פילנתרופים ואחרים שהתגייסו למשימה. בזהות היהודית זה אינהרנטי לדאוג לגר, ליתום ולאלמנה, לחלש, למודר, לאחר, לפליט.
בית הספר ביאליק-רוגוזין הוא בית ספר 13 שנתי, בעיקרו לילדי האוכלוסייה הזרה. מרגע הקמתו נתקלים בשאלה: מה מלמדים? נוצרה סביבה חינוכית של פלורליזם, רב-תרבותיות, הכלה, דיאלוג. כמובן יש אתגרים, ועלו שאלות רבות סביב חגים, סמלים ושפה.
בעיניי, סוד ההצלחה של ביאליק-רוגוזין טמון בארבעה דברים:
• השקפת עולם, תודעה, גישה: לבית הספר מניפסט אתי פדגוגי, מחויבות להשקפת עולם הומניסטית ורב-תרבותית. בחינוך, כמו ברפואה, אין זרים. כל ילד וילדה יקבלו הזמדנות הוגנת לחיים של כבוד.
• יעילות, מקצוענות, הקפדה על פרטים, יזמות, גיוס משאבים. לצד ההומניסטיות נדרשת מנהיגות ומעשיות.
• גישה מערכתית הוליסטית. בית הספר הוא גם בית: בית הספר דואג לכל הצרכים, של התלמידים ושל הוריהם.
• פדגוגיה: קדימות לאדם לפני התאוריה ואיזון נכון בין שילוב ורב-תרבותיות.
ביאליק-רוגוזין הוא מקום חם, אוהב, תומך ומכיל, ועם זאת הוא תובעני ומניב הישגים לימודיים גבוהים משמעותית מהממוצע הארצי. תבונת המעשה שנשענת על ערכים נכונים וממציאה את עצמה כל רגע מחדש היא שהופכת אותו לסיפור הצלחה.
ד”ר זוהירה נג’אר:
אציג ממצאי מחקר: תפיסת רוב ומיעוט וקבוצות השתייכות בקרב סטודנטים במכללות להכשרת מורים. המחקר נערך בקרב 202 סטודנטים מ-8 מכללות. 2 מכללות ערביות ו-6 מעורבות.
כל הסטודנטים היהודים שייכו את עצמם לקבוצת הרוב, מלבד יוצאי אתיופיה שהיו אמביוולנטיים לגבי קבוצת ההשתייכות שלהם. כל הערבים הגדירו את עצמם כשייכים למיעוט הערבי במדינת ישראל, ובתוך המכללות הם הרוב.
הסטודנטים היהודים התקשו להגדיר רוב ומיעוט, והגדירו זאת בצורה מספרית בלבד. סטודנטים אתיופים התייחסו לפן המספרי אך גם ליחסי כוח, היעדר זכויות וקיפוח, בדומה לסטודנטים הערבים. בהתייחסם למיעוט ורוב, הסטודנטים הערבים ציינו את מידת ההשפעה של הקבוצה על סדר היום ואת רמת המובילות של הקבוצה מבחינת תרבותית, חברתית וכלכלית. הם ציינו גם את מידת השליטה של קבוצה אחת בשנייה ואת היקף הזכויות שמעניקה המדינה לקבוצה.
עלו תחושות הקשורות בתפיסה השלילית של המיעוט בעיני הרוב: חוסר ביטחון, דילמה בהגדרת הזהות הלאומית והתרבותית, דיכוי, רמיסת זכויות, יחס מפלה וגזענות. סטודנטים ששייכים למיעוט מודעים יותר לקשיים של המיעוט. יהודים מגדירים רוב ומיעוט מבלי לקשור את עצמם לעניין. אצל ערבים ההגדרה היא אישית. הראיונות עם הסטודנטים הערבים חשפו בעיות מהותיות של המיעוט הערבי בישראל.
עולה כי בתוך המכללה אפשר להתעלם מהמתח הקיים בחוץ, וגם סטודנטים ערבים מנסים לקשור את עצמם לרוב שיש לו קונוטציה חיובית.
רוב הסטודנטים אמרו שהם מוכנים לחלוק מטלות עם סטודנטים מתרבויות אחרות, וייחסו תפקיד חשוב למרצים כסוכנים של תלמידים מקבוצות מיעוט. רוב הסטודנטים מציינים לשבח את הלימודים המשותפים. רוב הסטודנטים חשים תחושת שייכות למכללה ומעידים על אווירה חיובית. הסביבה התומכת ניזונה מהיחסים החברתיים שמונעים בדידות.
במכללות נוצר מפגש עם תרבויות אחרות, ומכאן החשיבות של לימודים משותפים. במכללות להכשרת מורים נוצרות מערכות יחסים חמות, המכללה היא מקום קטן ואינטימי שמאפשר היווצרות של זהויות נוספות וחיוביות. זו בועה שמאפשרת למיעוטים לצמוח ולהתחזק. במכללה נוצרים מפגשים בין אישיים שמנותקים מההקשר הפוליטי, מפגש בין קבוצות שמנותקות בעולם החיצוני. מכאן עולה ערך של חיים משותפים.
המסר שלי הוא: בואו נשקיע בחינוך, ואחרי החינוך יבוא הביטחון ויבוא השלום. תחושות ניכור של מיעוטים יכולות להיפתר רק באמצעות חינוך.
ח”כ פרופ’ יוסי יונה:
הבחנה בין רב-תרבותיות במרחב ציבורי משותף לבין רב-תרבותיות במרחב ציבורי נפרד. ישנם בתי ספר הומוגניים לחלוטין בערים מעורבות ויש בתי ספר הטרוגניים שהם לאו דווקא רב-תרבותיים. בערים מעורבות יש אוריינטציה חד-תרבותית. תרבות דומיננטית מבקשת להטמיע בתוכה את האחר כדי ליצור ישות מונוליטית. זו הסיטואציה הרווחת.
ברנרד ויליאמס טען, במידה רבה של אופטימיות, שאנו נעים לעידן פוסט-אבסלוטי, שבו לאדם יש עמדה סקפטית ביחס לתרבות שלו עצמו. אין היררכיה אבסלוטית לעמדות או לתרבויות. הבעיה נוצרת כאשר יש תפיסה של היררכיה אבסלוטית. הנכונות לרב-תרבותיות מצריכה תפיסה פוסט-אבסלוטית, ותחתיה הרב-תרבויות משגשגת.
במדינות ערב, כשחיו בעירוב, הדת היא שיצרה את הבידול התרבותי. בישראל יש מתח בין שני נרטיבים לאומיים. בחברה הישראלית יש שלילה הדדית של הנרטיב האחר, והיא מכשול לרב-תרבותיות. אנחנו חיים במדינת לאום, שלא ששה לערב נרטיבים. העיר המשותפת צריכה להתמודד עם סממנים מובהקים של האחר, מבחינה לאומית.
נרטיב לאומי משותף הוא לא ישים כאן, וכיום שתי הקבוצות לא מעוניינות בו. שאיפה מתונה של רב-תרבותיות היא הכרה הדדית ולא התכה של נרטיבים. בישראל, בימים אלה, אנחנו רחוקים גם משאיפה מתונה זו. מה שנותר זה לחזור לתקווה כי המציאות היא נזילה וממזרית. אני לא רואה פרוגרמה שבאה מלמעלה, אלא משהו שיכול להיווצר בערוצים שעולים מן המציאות.
ד”ר אוקי מרושק-קלארמן:
הפעולות החינוכיות הסטנדרטיות מייצרות תהליך שלילי: זרים מרגישים יותר זרים ויותר נדחקים, דווקא בשל פדגוגיה שמטרתה לקרב. זאת משום שהדיון על האחר נעשה כאילו האחר לא נוכח. זה שיח של הרוב שלא מביא בחשבון שבכיתה מסוימת יש פרטים ששייכים לקבוצה האחרת, שעליה מדברת המורה. אותו ילד הופך להיות האחר בדיון על סובלנות, וזה מרחיק אותו ולא מקרב אותו.
יש הכחשה של הקיפוח ושל ההחלשה. פירוק הכללות באמצעות דוגמאות אינדיווידואליות, בשם שבירת סטריאוטיפים, עד כדי הכחשה של המצב הקיים. החלש והחזק משתפים פעולה בכך, כל אחד מטעמו. רב-תרבותיות לא מפרקת את ההכללות ומכירה במצבן של קבוצות בתוך החברה. יש לשנות את אסטרטגיית הפעולה שלנו. צריך לשבור סטראוטיפים מול קבוצות ולא מול פרטים, במקומות הגורליים ביותר.
שאלת הנרטיבים היא שאלה מאוד מעניינת. גם שואפי השלום וגם אוהבי המלחמה מוותרים על הנרטיב של השלום. אפשר לקיים דיון על נרטיב ההתנגדות הלא-אלימה בשתי הקבוצות, למשל. זו זווית שלא עומדת על הפרק, וחבל. גם משמאל וגם מימין אנו דבקים במלחמות.
דיון:
שאלה: ח”כ פרופ’ יוסי יונה, איך אתה רואה את תפקידך בכנסת, תחת תפיסת העולם שהצגת?
ח”כ פרופ’ יוסי יונה:
אני פועל במקומות שעוסקים בנרטיבים, אבל יריעת ההשפעה שלי מוגבלת. אני מנסה לקשור בין צדק חלוקתי לבין נרטיבים. המדינה מעניקה משאבים לפי תרומתו של האדם לנרטיב. כדי לתבוע את המשאבים לירוחם, אני ניגש לנרטיב. במקרה הזה יש לי השפעה ואני מציג נרטיב חלופי לנרטיב המקובל. שינוי הנרטיב יכול גם להיתרגם להקצאת משאבים חומריים, וכאן אני מרגיש שכן יש לי השפעה. הקניית מורשת יהודי אתיופיה כחלק מהמורשת של הכלל, למשל. בניית המשותף.
סיכום הרצאות ועריכה: אסיף הוצאה לאור ומרכז כתיבה ועריכה