הגבעה הצרפתית כמקרה מבחן
(17 בנובמבר 2016)
מנחה: מריק שטרן, חוקר במכון ירושלים לחקר ישראל, דוקטורנט באוניברסיטת בן גוריון
דוברים:
- אלי רוזנפלד, יו”ר המינהל הקהילתי, הגבעה הצרפתית
- אבי ארנטרוי, הקהילה החרדית, הגבעה הצרפתית
- יוסף עטיה, החברה הערבית, הגבעה הצרפתית
- נעמי ווסטפריד, מהמשפחות החילוניות בגבעה הצרפתית
מריק שטרן:
אציג מחקר שאני עושה על הגבעה הצרפתית. הנתונים ראשוניים, אבל אתן מעין מסגרת לדיון שלנו היום. אחרי מלחמת ששת הימים הקמפוס בהר הצופים נפתח מחדש, והיה צורך לייצר גשר יהודי בין מערב העיר להר הצופים. הוקמו שכונות הבריח, מעלות דפנה, רמות אשכול והגבעה הצרפתית. הגבעה הצרפתית צמודה לשכונות ערביות משני צדי גדר ההפרדה.
הגבעה הצרפתית נבנתה כפרבר אוניברסטיאי, והייתה לכך השפעה רבה על המרקם הראשוני של תושבי השכונה. התושבים הראשונים הגיעו ממעמד בינוני–גבוה. הרבה אקדמאים ועובדי בית החולים. בעשור האחרון משתנה ההרכב הדמוגרפי של השכונה. יש הגירה שלילית של בני השכונה הוותיקים, והגירה חיובית של אוכלוסייה חרדית ושל אוכלוסייה ערבית. במקביל לתהלכים האלה, גם תושבי עיסאוויה משתמשים במשאבי השכונה. סטודנטים תמיד נמצאים בשכונה באופן כזה או אחר, אבל הם לא משחקים תפקיד מרכזי בפוליטיקה של השכונה. יש קהילה קונסטרבטיבית ותיקה ודומיננטית בגבעה הצרפתית וגם גרעין דתי-לאומי פעיל.
ירושלים היא עיר שבנויה משכונות נפרדות, יש היבדלות גבוהה. במובן הזה הגבעה הצרפתית היא אחרת. חיות בה בערבובייה כל האוכלוסיות בחברה הישראלית. הגבעה הצרפתית היא מעבדת מיקרו, הרכב האוכלוסייה בה דומה להרכב האוכלוסייה הכללית בישראל.
מי שמגיע לעיר הוא מי שיכול לרכוש בה דירה, ומי שחפץ באורח חיים מערבי מסוים. זה נכון גם לגבי החרדים שבוחרים לגור בשכונה וגם לגבי הערבים. אני חושב שיש פער בין הקונפליקטים ברמה המוסדית ולבין היום היום. ביום יום אנשים משתפים פעולה. מצד שני, יש כוחות חיצוניים שמתערבים, ברמה הפוליטית, מגבוה, והם בעצם מגביהים את החומות. זה דבר שמאוד מאפיין את המרחב הירושלמי.
שאלה:
למה השכונה נקראת הגבעה הצרפתית?
מריק שטרן:
יש מנזר צרפתי מסוף התקופה העות’מאנית על הגבעה המיוערת. משם הגיע השם “הגבעה הצרפתית”, וזה השתרש.
נעמי ווסטפריד:
אני הגעתי לירושלים כסטודנטית, שכרתי דירה בגבעה, פגשתי את בן הזוג שלי, והחלטנו להישאר. כשהגיעו הילדים גילינו כאן קהילה, קבוצה של משפחות שכיף לנו לחלוק אתם את המרחב הציבורי. קשה לנו כשמנסים להגביל את מקומנו במרחב הציבורי, כנשים, כחילונים.
אני משתמשת במרחב הציבורי בשבת. היו תקופות שבהן היה מתח סביב השימוש בגני השעשועים בשבת. פעלנו כדי לשנות את זה. אנחנו לא יכולים להדיר את רגלינו כי יש אוכלוסיות אחרות במרחב. אנחנו צריכים להיות שם. אני חושבת שזה עבד. לא נתקלתי בחיכוכים בזמן האחרון.
אבי ארנטרוי:
נולדתי באנגליה וגדלתי שם עד גיל 15. עליתי לארץ לבד. היום אני גר בגבעת המבתר. נכנסתי למינהל כדי להיאבק נגד המטמנה, ומאז אני מנסה לקדם עניינים שקשורים לכל הקהילות.
יהודים וחרדים באנגליה הם מיעוט. אז אתה לומד איך להסתדר עם כולם. בארץ זה קצת אחרת. יש חשש מהכניסה של האחר. יש היסטריה ופחד משינוי הצביון של השכונה.
בכל קבוצה יש חלקים קיצוניים, יש חלקים ליברליים מאוד, ויש גם את האמצע. כואב לי לשמוע שיש אנשים שגרים אצלנו בשכונה ומרגישים אי-נעימות. אני שואף שכולם יהיהו שמחים, כל המגזרים.
אנחנו שונים, ויש לנו עקרונות שונים. אבל להגיע לגן שעשועים יחד – אני חושב ומקווה שאנחנו מסוגלים לעשות את זה.
נעמי ווסטפריד:
המאבק נגד המטמנה מאוד איחד את כל הפלגים.
מריק שטרן:
למה חרדים עוברים לגור בגבעה הצרפתית? יש משהו שמאפיין את מי שעובר לשם?
אבי ארנטרוי:
הרבה אנשים רוצים לחיות בירושלים, וירושלים יקרה מאוד. לדעתי חרדים עוברים לגבעה הצרפתית, אף על פי שהיא שכונה חילונית, כי הדירות שם זולות.
יוסף עטיה:
גדלתי ברמלה, אני חי בגבעה הצרפתית מ-2001. אני רוצה לפתוח סוגריים ולהתחיל מהעמדות הפוליטיות שלי. אני חבר מפלגת העבודה. אני בוגר בית ספר שבח-מופת בתל אביב, בית ספר יהודי. לא בא לי להגיד “אכלו לי שתו לי.” יש גזענות בכל מקום, לצערי. אני מאוד פעיל למען שתי מדינות, בשני הצדדים, כדי לקדם את השלום.
לעניין הגבעה הצרפתית, תמיד נתקלתי בהתנגדויות כשרציתי לשכור דירה בגבעה. יש הגירה שלילית של האנשים הטובים, ואני מתכוון לאנשים שמוכנים לקבל את האחר. אלה שרוצים שכל אחד יחיה את חייו. אני אוהב מאוד את השכונה הזאת. יש דילמה אם להישאר או לעזוב, אתה תמיד מתויג.
מריק שטרן:
קיבלנו תמונה די ורודה. אלי, אתה נבחרת מטעם הציבור החילוני בשכונה על דגל של שמירת הצביון החילוני. ספר לנו קצת עם הקונפליקטים, על הקצאת משאבים, על שימוש באולמות, בגנים. מי שולט בשכונה?
אלי רוזנפלד:
גדלתי ברחובות. הגעתי לירושלים לאוניברסיטה העברית, התחתנתי עם ירושלמית, ומאז אני פה, בגלל אשתי. ירושלים היא עיר קשה ובלתי-אפשרית. קשה לחיות פה. כל דבר פה מוקצן, שום דבר לא זורם. הלך הרוח כאן הוא קשה. פה כל דבר הוא משמעותי, ולא משנה מה אתה רוצה לקדם. אצל כולם הכול מוקצן. ולכן היא עיר קצת מפגרת, כי הכול קשה.
היו חגיגות עכשיו כשהגדירו את ירושלים במצב סוציו-אקונומי 3. היו חגיגות כי קיבלנו תקציבים, אבל זה אומר שהמצב של העיר בכי רע. העיר נמצאת בגירעון תמידי ושמיכת המשאבים היא מאוד קצרה, כמעט לא קיימת.
אז מבחינות מסוימות היא מפגרת מאחור, אבל במובן אחר היא מקדימה את ישראל ב-15 שנה. תהליכים דמוגרפיים שקורים בירושלים הם תהליכים שהמדינה תצטרך להתמודד אתם בעוד כמה שנים. ירושלים כבר מנהלת את הדברים האלה בשטח.
המצב הוא עגום, וקשה. ופה אני קופץ לגבעה. כל מי שהוא חבר הנהלה לא תכנן לרוץ להנהלה של המינהל הקהילתי. לפני ארבע שנים נגררנו לבחירות מתוך פורום צעירים. הונעה קואליציה חרדית שהציבה רשימה, ונוצר לחץ. בחירות מקצינות את הקונפליקטים והן דבר לא טוב ברמה הקהילתית.
עמיתיי בהנהלה בחרו אותי. ההנהלה שלי מכילה חרדים, נציגים קונסרבטיביים, חילונים, נציגי עירייה. כששמעתי את ריבלין נואם על ארבעת השבטים, הרגשתי שזה מאוד נכון, אני חי את זה ביום יום. השבטים לא מדברים אחד עם השני. השבטים רבים אחד עם השני וגם בינם לבין עצמם. אני כל הזמן מנסה לאזן, אבל אני גם צריך לקבל החלטות. יש קונפליקטים לא פשוטים.
עברה החלטה שאני דחפתי שהמינהל הקיהלתי יהיה בית לכולם. אבל אני עדיין לא רואה הכלה והידברות בין הקהילות, גם בגלל התפיסות וגם בגלל המחסור במשאבים. העירייה לא מייצרת פתרונות. זאת התמונה שמנסים לנווט בתוכה. המצב הזה מזין את הקיצוניים ומרחיק מן המחנה המשותף. יושבים כאן אנשים שמייצגים קהילות. הצדדים הקיצוניים לא יושבים כאן. זה לא פשוט. אבל אנחנו משתדלים.
נעמי ווסטפריד:
הערכים של הדמוקרטיה כוללים הגנה על המיעוט. המרחב החילוני הוא כביכול בכל מקום, אבל כל הזמן מבקשים ממנו להצטמצם. עד כמה אפשר לצמצם את המרחב החילוני כדי להגן על האחרים? השבט הרביעי, החילוני, דוגל בערך של חיה ותן לחיות, וזאת הפכה להיות הבעיה שלו.
לי יש בעיה שמשחיטים תמונות של נשים בעיר. לי יש בעיה שבמינהל הקהילתי שלי ייערכו אירועים שיש בהם הפרדה בין נשים לגברים. אלה ערכי הליבה שלי. אלה דברים שפוגעים בי. נוצר מצב שבו אין לי מקום לחיות מבלי שיגבילו אותי, בתוך הבית שלי, במרחב שהוא שלי.
לעיריית ירושלים אין תכנון, וזה מגביר את הקונפליקטים בין השבטים. חוסר ההחלטה מה יהיה בשטח הציבורי גורמת לכך שהתושבים נאבקים על השטח הזה. והאוכלוסייה החזקה עוזבת. החברים שלנו עזבו, במבשרת קל יותר. אין ניסיון להנמיך את הלהבות באמצעות ראייה כללית ורחבה, באמצעות תכנון. אז כן, יש מאבק על חלוקת המשאבים, אבל הבעיה היא עמוקה יותר.
מריק שטרן:
אנחנו כנראה לא נשנה את מדיניות התכנון ואת התנאים הדמוגרפיים.
מה אפשר לעשות ברמה האזרחית? קראתי שהתושבים של הגבעה הצרפתית נותנים ציון גבוה לאיכות החיים בה. תנו לנו נקודות אור. מה כן עובד?
אבי ארנטרוי:
באנגליה הנוצרים הם הרוב והם כיבדו את כל המגזרים. החרדים והמוסלמים קיבלו את כל מה שהיו צריכים. צריכים לכבד את הצרכים של כולם. יש בעיה של סובלנות בשני הצדדים.
אלי רוזנפלד:
אני רוצה לדבר על החברה החרדית. לא הכרתי אותה לפני שנעשיתי יו”ר המינהל. אני רואה מגמות ושינויים משמעותיים, אפילו בארבע השנים שאני יו”ר המינהל. יש גדילה והתפתחות. יש זרמים שמייצרים בסיס להידברות ולעשייה משותפת.
בסופו של דבר אני חושב שיש מקום לאופטימיות. אין כל כך בררה אחרת. נוצרים מעגלים ונוצר שיח. השולחן הזה מוכיח את זה. אנחנו עובדים יחד.
יוסף עטיה:
טוב לי ונעים לי בגבעה הצרפתית. גם במצב הקיים.
שאלה:
אני תושבת השכונה. למה החילונים צריכים להתפשר? למה לא יכולה להיות הצגה לילדים בשבת במינהל?
אלי רוזנפלד:
זה מורכב. זה עניין סבוך מבחינה משפטית. המבנה הוא מבנה עירוני. אנחנו מתאימים את האירועים שאנחנו עושים במינהל לכל האוכלוסיות כדי למשוך כמה שיותר אנשים. אני רוצה שאנשים ייכנסו וישתתפו. זה מורכב.
שאלה:
אני תושבת הגבעה הצרפתית. אני חושבת שהמקום שלנו צריך לאפשר חיי שיתוף עם עיסאוויה. בשטח המינהלת לא עושה מספיק. היו מי שביקשו לנתק ולהפריד בין האוכלוסיות. אני חושבת שכדאי לקרב ולכבד.
אלי רוזנפלד:
אני אשתדל להיות עדין, יש אלמנטים קיצוניים ואלימים בעיסאוויה. ויש שם גם אוכלוסייה גדולה שנמצאת אתנו בקשר. תושבי עיסאוויה נסמכים על כל השירותים של הגבעה הצרפתית, סניפי דואר, כספומטים, תחבורה ציבורית, וגם זה שקוף מבחינת העירייה.
סיכום ועריכה: אסיף הוצאה לאור, מרכז כתיבה ועריכה