מושב 2: “עובדים עלינו” – תעסוקה, תחבורה ומימד הזמן בערים מעורבות בעתיד
מנחה: מריק שטרן, חוקר במכון ירושלים לחקר ישראל, דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל, אוניברסיטת בן גוריון בנגב
דוברים
- מיכל צ’רנוביצקי, מובילת תנועת “עיר ואם – אימהות למען אלעד” ומרצה במכללה החברתית כלכלית
- ד”ר רמזי חלבי, יו”ר צופן, ארגון המקדם שילוב ערבים בהיי-טק
מריק שטרן: אחד מהפרדוקסים בערים מעורבות הוא שמצד אחד הן יכולות להיות מקום להכרה הדדית, אך מצד שני המצב גולש שם למוקד חיכוך ואלימות. אני רוצה לדבר על תעסוקת תושבי מזרח ירושלים בשוק העבודה המקומי. אנו דווקא עדים לתהליך של עירוב גובר בממדי חיים רבים בין ישראלים ופלסטינים במקומות עבודה, בפארקים ובקניונים, אבל מצב כמו שיש עכשיו יוצר התפרצות במקומות חיכוך אלה. אותי מעניינים המנגנונים שמאפשרים למקומות העבודה לתפקד במציאות כזו.
הנתונים שאספתי מלמדים שיש צמיחה של כוח עבודה פלסטיני בירושלים. הפרשנות מדברת על הניתוק הגובר מהגדה המערבית. אנשים שעבדו לפני כן ברמאללה ובית לחם עוברים לעבוד במערב העיר, משום שקל יותר להגיע אליה. ברור שתושבי מזרח ירושלים עוסקים יותר בבינוי ובאירוח ותושבי מערב ירושלים ימלאו משרות בענף החינוך ובמינהל הציבורי, לשם לפלסטינים אין כמעט דריסת רגל. כך גם הם לא מיוצגים בענפים המתקדמים של מידע ותקשורת ופיננסים, שבהם יש רוב תעסוקתי ליהודים.
רואים פער גדול בפערי השכר, אבל הפער היחסי הצטמצם והוא מסביר את זה בעלייה בשכר המינימום. מבחינה מרחבית 47% מתושבי מזרח ירושלים מועסקים במזרח ירושלים עצמה, והיתר מתפרנסים במגזר היהודי. כלומר רוב הפלסטינים מתפרנסים מהמגזר היהודי. לעומת זאת רוב היהודים מתפרנסים במערב ירושלים, מיעוט קטן במזרח ירושלים, והיתר ברחבי ישראל ויו”ש.
הפער מתבטא במרחב. רואים את הקשר ההדוק בין הקו הירוק לבין דפוסי התעסוקה של העובדים היהודים, בעיקר במרכז העיר. לעומת זאת בקרב העובדים הפלסטינים רואים פריסה רחבה יותר שעיוורת לקו הירוק. הפלסטינים מגיעים לאזורים שבהם יש מקומות פרנסה. אזורי העבודה המשותפים הם אזור תעשייה תלפיות, עטרות, ממילא, מחצית מהעובדים במלונות הם ממזרח העיר.
הבדלי תעסוקה לפי השכלה – יש הבדלים משמעותיים בסוגי העבודה המוצעים לפלסטינים במזרח ירושלים ובמערבה. העובדים הפחות משכילים שלא סיימו תיכון עובדים במערב, העיר ואילו הפלסטינים המשכילים שעובדים בחינוך או בפקידות עושים זאת במזרח העיר. הנושא המגדרי הוא חשוב: רק 9% מהעובדים הפלסטינים במערב העיר הן נשים.
מסקנות: רואים תלות כלכלית גבוהה של המגזר הפלסטיני במגזר היהודי, ויש לכך משמעות בנושא של סגר ומניעת עבודה של פלסטינים. אם תהיה מניעה גורפת זה יגרום למשבר הומניטרי. מצד שני יש תלות הפוכה: תלות של מגזרים במערב ירושלים שתלויים באותם עובדים פלסטינים בענפי המלונאות, תחבורה, תעשייה, בינוי, שירותים בסיסים, שירותי רפואה (אחים ורופאים).
קיימת היררכיה ברורה בין יהודים וערבים במקומות עבודה, כאשר הפלסטינים יהיו בדרגים הנמוכים יותר. עם זאת רואים מעבר הדרגתי לדרגי ביניים בחנויות, במפעלים ובענף הבנייה. הקבלנים ממזרח העיר מביאים פועלים מהגדה המערבית, וכך נוצרת מוביליזציה קלה בדרגי הביניים. עם זאת עדיין יש תקרת זכוכית גדולה בפני פלסטינים משכילים: המגזר הציבורי.
כיום היחסים הפוליטיים משועתקים לתוך יחסי העבודה. נקודות המפגש של יהודים וערבים לא בהכרח מביאות לשינויי תפיסות, אבל יכול להיות שבעתיד זה יתרחש.
ד”ר רמזי חלבי
אני רוצה להתייחס לערים מעורבות מההיבט התעסוקתי, אבל יש לי שלוש הערות מקדימות לפני שאתמקד בנושא: (1) ב-25 שנים יש שינויים בכלכלת ישראל כמו גלובליזציה, הפרטה, טכנולוגיות מתקדמות, צמצום הסקטור הציבורי ועוד. אלה שינויים משמעותיים שחלו במבנה הכלכלה של מדינת ישראל, אך ערביי ישראל לא היו מוכנים לשינויים אלה. כאשר הכלכלה התבססה יותר על ענפים מסורתיים, הערבים הכירו את כללי המשחק. היהודים שינו את כללי המשחק והערבים נתפסו לא מוכנים. (2) השלטון המקומי – בשלטון המקומי חלו שינויים גדולים וצריך להוכיח ניהול טוב. לא עוד מחויבות של חמולה אלא ליווי חיצוני כמו חשב מלווה או ועדה קרואה, (3) יש לזכור שיש פערים גדולים מאוד בין הרשויות המקומיות וכמובן שגם בין הרשויות הערביות עצמן.
ערים מעורבות יהודיות ערביות בישראל הן תל אביב יפו, חיפה, עכו, רמלה לוד. אפשר להתייחס גם אל נצרת עילית כאל עיר מעורבת וגם אל מעלות תרשיחא. יש ערים מעורבות שבהן חיים יהודים וערבים, ואפשר לדבר בהן על שיתוף פעולה אזורי ועל מרחב וחיים משותפים. אלה מגולמים בארבעה פרמטרים: (1) הכרה הדדית, להכיר בקיומו של האחר ובדברים שחשובים לו, (2) השותפות, (3) שירותים בסיסים לאזרח על בסיס אזרחות ולא על בסיס תנאים אחרים, (4) חלוקת משאבים הוגנת – היכן שיש פערים כלכלים ותרבותיים, יש בעיות. חיפה היא דוגמה לחיים משותפים מוצלחים בעקבות אינטלקטואלים ערבים שעברו לגור בחיפה. תופעה כזו משנה את המצב.
יש גם שיתופי פעולה טובים בין רשויות. לא בהכרח איחוד רשויות שלא צלח (היה ניסיון לאחד רשויות בין תושבי דליית אל כרמל לבין תושבי עוספיה שנכשל), אלא פעילויות כמו אזור תעשייה ותעסוקה משותף של דליית אל כרמל ויקנעם, עמותת תיירות משותפת – כרמלים – בין יישובי הכרמל וחיפה או קבוצת כדורגל משותפת של רשות ערבית ויהודית. יש כל מיני דגמים של מעורבות, רק צריך לרצות אותם, לתכנן ולבצע אותם.
צופן הוא ארגון יהודי ערבי שנתמך על ידי תרומות בינלאומיות ומטרתו שילוב ערבים בהייטק, שהוא הענף שמוביל את הכלכלה הישראלית. נוסף לכך השאיפה היא פיתוח אזורי תעשייה ביישובים הערבים עצמם. רוב הסטודנטים הערבים הם נשים, אך אחוז התעסוקה שלהן נמוך. אני טוען כי פערי השכר לא נובעים מכך שערבי יקבל פחות שכר, אלא נובע מהענף שבו אתה עובד. במלונאות תרוויח פחות לעומת השכר שלך בהייטק. לכן צריך לעודד ערבים להשתלב בהייטק ובפיננסים, ענפים שבהם מרוויחים יותר.
הנתונים של הביטוח הלאומי מדאיגים: כמעט מחצית מהיישובים הערבים הם בקו העוני. רק 22% מהכנסות הרשות מגיעות מתעשייה, ואקדמאים ערבים לא עובדים במקצוע שלהם.
גם במאקרו כלכלה יש להתקדם: ערבים הם 20% מהאוכלוסייה אך הם תורמים רק 8% לתל”ג ולכן אם רוצים לשלבם צריך שהם יתרמו יותר לכלכלה.
היום יש מרכזי פיתוח, בנצרת ובטירה במשולש. אם ניקח אזור תעשייה כמו תפן, אפשר לראות כמה הוא מייצר מקומות עבודה לכל הסביבה. דברים כאלה הם משני מציאות ולפיכך גם את השותפות היהודית-ערבית. אם רוצים לקדם את רעיון הערים החכמות, מושג שמדברים עליו בעולם, צריך שיתוף פעולה ערבי-יהודי לשם כך. אני אופטימי ומאמין שדרך שיתופי פעולה יוקמו מיזמים ותוגבר המעורבות של ערבים בהייטק ובתחומים אחרים.
מיכל צ’רנוביצקי
אני גרה באלעד, עיר לא מעורבת. אם כי יש בה יש עירוב של חרדים ודתיים לאומיים.
בעקבות משבר הדיור בארץ שגם הציבור החרדי סובל ממנו, עלה דיון אם לבנות לחרדים ערים נפרדות כמו אלעד, מודיעין עילית ועוד, או להקים שכונות בתוך הערים כמו באשדוד, בית שמש וירושלים. המחלוקת היא בתוך הממשלה כבר הרבה שנים. משרד הכלכלה הוא בעד שכונות נפרדות בתוך הערים כי מבחינה כלכלית עיר חדשה היא לא דבר יעיל וכלכלי, ותמיד עדיף להרחיב עיר קיימת. דווקא מי שמעודד ערים נפרדות הוא משרד הבינוי והשיכון ומשרד הפנים. גם בתוך המגזר עצמו הדעות חלוקות על כך.
המתנגדים להקים שכונות חרדיות בתוך ערים גדולות אומרים שחרדים יורידו את העיר מבחינה כלכלית. אבל בפועל הסיבה האמיתית היא “תקדים בית שמש”: חוששים ממלחמות דת. אני חושבת שזו טעות, כי דווקא מקרה בית שמש הוא יוצא דופן, ויש ערים שיש בהן קהילות חרדיות שמצליחות לקיים מרקם חיים משותף בצורה מוצלחת ללא מאבקים בולטים. באשדוד גרים קיצוניים כמו חסידי גור, אבל מצליחים לחיות אתם בצוותא. גם ירושלים לדעתי היא עיר שמצליחה לקיים שכונות חרדיות בתוך העיר בצורה מאוזנת. בית שמש היא כישלון, כי לשם נכנסה אוכלוסייה ממאה שערים שמתעסקת עם מלחמות דת.
דווקא בבית שמש עצמה יש עולים אנגלו סקסים ושכונות מבוססות כמו רמת בית שמש. לכן התמונה שרואים בתקשורת לא תמיד נכונה בשטח. זו בעיה כי התמונה הזו משפיעה על החלטות פוליטיות.
לדעתי יש בהחלט אפשרות לקיים שכונות בתוך ערים. יש בזה יתרונות, למשל הדבר מעלה את רמת התחבורה הציבורית, כי החרדים צורכים תחבורה ציבורית, וכך כל אוכלוסיית העיר מרוויחה.
מבחינת התעסוקה, היכן עדיף לאדם חרדי לגור, בעיר מעורבת או בעיר חרדית? לדעתי זה לא משנה כי ממילא רוב התעסוקה היא לא בפריפריה אלא במרכז. גם אם בונים בפריפריה מרכזי תעסוקה, קיימים הבדלי שכר משמעותיים בין המרכז לבין הפריפריה. אם ממילא קל יותר למצוא עבודה במרכז, אין לזה חשיבות אם אתה גר בעיר מעורבת או בעיר חרדית.
הקמת מרכזים עבור נשים חרדיות עובדות היא לא הצלחה גדולה, כי התעסוקה היא לא פנים מגזרית אלא בחברות שנמצאות בתל אביב. נוסף לזה באותו מקום עבודה נשים חרדיות מרוויחות פחות יחסית לנשים חילוניות, כך שאין זה משנה היכן את עובדת. המרכזים הנפרדים לנשים חרדיות לא גרמו להן לעבוד יותר, ולכן לא בטוח שדווקא בתעסוקה מודל נפרד הוא הדבר שנחוץ. עם זאת נשים חרדיות לומדות יותר כיום, וזו אכן הצלחה של הלימודים הנפרדים. הן ממשיכות בלימודים באוניברסיטאות רגילות וגם ממשיכות לתארים מתקדמים יותר. גם אם בהתחלה עושים את הלימוד בקבוצה נפרדת, הרי עצם הכניסה לאקדמיה מאפשרת התפתחות בה.
לא נראה שהפתרון הוא העברה של אוכלוסיות מסוימות למקצועות רווחיים יותר, כי צריך להעסיק בכל זאת אנשים במקצועות 
רווחים פחות, והחלל הזה מתמלא באוכלוסייה אחרת שמרוויחה פחות והבעיה נוצרת מחדש. אם אוכלוסייה אחת תעלה, אוכלוסייה אחרת תשועבד. המאבק צריך להיות אחר, של כל האוכלוסיות: הערבית והחרדית. צריך להקים ארגוני עובדים, צריך להרוויח בכל עבודה שכר הוגן, ויש לעודד אלמנט של צדק חברתי.
סיכום הרצאות ועריכה: אסיף הוצאה לאור ומרכז כתיבה ועריכה