(16 בנובמבר 2016)
מנחה: איתן פרי, יו”ר האספה, הפועל קטמון ירושלים
דוברים:
- שי גולוב,יו”ר היציע – ארגון אוהדי קבוצות הספורט בישראל
- איברהים אבו סועלוק, פעיל הקהילה הערבית בלוד
- ד”ר איציק אלפסי, יו”ר ומייסד קבוצת בית”ר נורדיה ירושלים
- דפנה גולדשמידט,אוהדת וחברת הנהלה, הפועל קטמון ירושלים
- ארתורו כהן,מנהל אינטר קמפוס ירושלים
ד”ר אוקי מרושק קלארמן:
זה הפאנל האחרון בסדרה היום. ניפגש בו עם תרבות האוהדים, החיובית והבעייתית, ונראה איך מתמודדים אתה ואיך מגייסים אותה למען חיים משותפים בערים מעורבות.
איתן פרי: הכדורגל אחד הכלים החזקים שמאפשרים להיפגש עם אנשים בכל מקום בעולם ובכל זמן. בכל מקום בעולם תמיד אפשר לפתוח שיחה על כדורגל. הפועל ירושלים היא קבוצת כדורגל ותיקה. הקימו את הפועל קטמון ירושלים במידה רבה כדי להשאיר את הנוכחות של הפועל בירושלים. נתקלתי בפעם הראשונה באצטדיון טדי באנשים שלא גדלו במקום שגדלתי. יש בירושלים אנשים רבים שהרקע שלהם שונה זה מזה, אבל אין הרבה מקומות שהם נפגשים. היו שם אנשים שונים, ומצאתי שברגע שאתה לובש אדום אתה הופך לחלק מהקבוצה גדולה של אנשים מרקעים שונים. בפאנל נלך מהעולמי אל המקומי, נשמע על הצלחות וגם על כישלונות.
שי גולוב: הסיפור האישי שלי יכול לתת פרספקטיבה על מה שקורה בעולם. לפני עשר שנים בערך סיימתי לימודי תואר ראשון באוניברסיטת בן גוריון בגאוגרפיה ותכנון אורבני, ומהצד השני אני אוהד הפועל כפר סבא. מצאתי את עצמי שואל מה תפקידי בתור אוהד כדורגל – רק למחוא כפיים או להפך? בגוגל מצאתי דוח של ארגון שהיה אותן שנים באנגליה, ושם הכסף היה במועדונים והמדינה נתנה כוח להתארגן ולהיות חלק מהמועדונים. דבר כזה קיבל כוח גם בארץ. ארגן “היציע” הוא ארגון גג שמאגד כמה קבוצות.
הנושא של שותפות אוהדים התחיל להתגלגל, והרבה אנשים הרגישו שיש כאן נכס קהילתי. מה שקרה בעבר הוא שהקבוצה הפסיקה להיות של הקהילה, אלא של מישהו שלקח את זה, והאוהדים רצו לקחת את זה חזרה. התחלנו לראות את המודלים באירופה. המודל הקלאסי הוא שהאוהדים מחזיקים ברוב המניות או בכולן. עוד מודל הוא שהם שותפים בניהול הקבוצה, ואז זה יותר מורכב, כי במקרה כזה לפעמים אין להם אמירה. עדיין זה טרי בעולם ונשאלת השאלה אם אוהדים יכולים להחזיק לאורך זמן קבוצה, וכאן גם הדיון בערכים נכנס.
ארתורו כהן: הגעתי מאיטליה, למדתי באונ’ העברית אולפן ומכינה, והחלטתי להישאר. יש לי רקע של כדורגל מהילדות, אהדה למועדון ולמה שהוא מייצג. את אינטר-מילנו הקימו ב-1908, כי במילאנו היה רק מועדון אחד שנקרא מילאן. הרבה אנשים רצו מועדון שיאפשר לקבל גם שחקנים מהעולם. הגיעו בעלים חדשים, משפחת מוראטי, משפחה של בורגנות אינטלקטואלית ממילאנו, שמזוהה עם השמאל ועם אידאולוגיה פתוחה לרב-תרבותיות ורב-לאומיות. הם שהביאו את רונלדו, והם החליטו לפתוח תכנית אינטר-קמפוס שנועדה לתת ביטוי לרב-לאומיות. פתחו את התכנית בברזיל, בריו דה ז’נירו, במטרה להציל את הילדים מאותו מקום שרונלדו יצא, ומשם זה התפתח לבית ספר ולתכנית שהגיעה לעוד מקומות בברזיל.
רונלדו הבין שיש כאן פוטנציאל ענק: להביא את אינטר למקומות מסוכסכים או בעייתים בעולם ולעשות שינוי חברתי. הגענו היום ל-33 מדינות באפריקה, ביוגוסלביה, במזרח התיכון בישראל ובשטחים בדרום תל אביב עם בית ספר לכדורגל עם פליטים מסודן ואריתראה. אני וחבר הקמנו גם סניף בשטחים ובישראל, שעובד עם ילדים שחצי מהם מהשטחים וחצי מישראל, מבית צפאפא. אחרי “צוק איתן” הייתה תקופה לא קלה לכולם, והיה קשה לשכנע הורים שאפשרי לשחק בבית צפאפא עם ילדים משני חלקי העיר. לפני שנתיים התחלנו, והיום משחקים 62 ילדי כיתות א–ב וג–ד: שתי קבוצות. נפגשים כל שבוע ופעם בחודש מקיימים טורניר ואיוונט. האיוונט הבא – הקבוצה מגיעה מאיטליה לבאר שבע, לאצטדיון טרנר. לפני המשחק נעשה איוונט עם הילדים וההורים, ואז ניכנס לאצטדיון טרנר. החוג חינם. אינטר מממנת הכול.
אברהים אבו סועלוק: לוד עיר מעורבת. 25% מהתושבים ערבים. בשנות השבעים הייתה קבוצת כדורגל, “הפועל לוד”, ערבים ויהודים, וכולם ראו בה קבוצה שלהם. היום יש “בני לוד”, אבל המצב שונה משום שכלל התושבים בלוד לא מסתכלים על בני לוד כקבוצה שמייצגת אותם. נכון שהרוב הם שחקנים יהודים, ובקבוצת הנוער יש גם ערבים ויהודים, אבל הקבוצה לא מצליחה להפוך לקבוצה של כלל התושבים, אני לא יודע מה הסיבה. אם היא תשחק נגד קטמון נגיד, היהודים הלודאים יבואו לעודד את קטמון ולא את בני לוד. אם ראש העיר יבוא לצפות במשחק, אולי זה יעזור. צריך לנטוע מודעות אצל הילדים, אולי דרך מורים ומנהלי בתי ספר. אצלנו הפוליטיקה נכנסה גם לספורט. לכן כל מי שיש לו נגיעה בתחום צריך לעזור לטפח אצל את המודעות שזו קבוצה שלהם, כי ספורט זה דבר מאחד. אנחנו נמשיך לחיות באותה עיר ואם יהיה טוב, לכולם יהיה טוב, ואם יהיה רע – יהיה רע לכולם. צריך לחפש את הדברים שמחברים בין האנשים, וכדורגל וספורט בכלל מאחדים בין אנשים. למשל אפשר לראות אנשים צופים יחד בקבוצת כדורגל – כולם צופים ביחד וכולם מקללים יחד, ואפילו אותה קללה…
איציק אלפסי: אני פסיכולוג חברתי, חוקר בתחום ומרצה. אתה לא בוחר קבוצה, אלא זה חלק ממך. אתה נולד עם זה. זה חלק מהדי-אן-איי שלך. באמצע העשור הקודם התחלנו לחוות קונפליקט קשה בין הערכים שלנו כבני אדם, ואין קשר לימין ושמאל. אני אוהד בית”ר, וכך אני מגדיר את עצמי. זה התחיל עם תחילת הפעילות של ארגון לה פמיליה. גם בעבר אוהדי בית”ר ירושלים היו מעורבים בענייני אלימות, אבל זה נעשה חמור יותר. עם ארגון לה פמיליה זה נהיה אידאולוגיה ומעבר לכדורגל. פעם הארגון ייצג את המקופחים, אבל בסוף שנות התשעים תחילת האלפיים יש שינוי בתפיסה. עם ההקמה של ארגון לה פמיליה היו אירועים ספורדיים, אבל אחר כך זה הפך להיות מאורגן.
ההתמודדות שלנו הייתה בהתחלה ביציע עצמו, היציע המזרחי, כי אנחנו לא מוכנים לוותר. איציק קורנפיין נשיא המועדון ניסה להילחם בזה, והופקר על ידי החברה ועל ידי אוהדי בית”ר ירושלים ומצא את עצמו מתמודד לבד עם התופעה הזו. אבל נכשלנו לעזור לו. לאנשים כמונו, שיש להם עולם מחוץ לכדורגל ושעולם הבריונות זר להם לחלוטין, המאבק נראה חסר סיכוי. היה מקרה שהוציאו סכין, ואיימו על מישהו מאתנו שבפעם הבאה יטפלו בו. אבל לא ויתרנו. השיא היה ב-2013 כשבית”ר החתימה שני שחקנים מוסלמים מצ’צ’ניה. לה פמיליה הציגה מפגן אלים שהופנה כלפי הקבוצה קודם כול. אנחנו הבענו דווקא אז תמיכה בקבוצה. אותם אנשים שאמרו שהם לא יכולים לבוא עוד למשחקים בגלל אלימות, נעלמו. בספו של דבר הסיפור הסתיים בכך שהשחקנים המוסלמים ומי שהביא אותם מצאו את עצמם מחוץ לקבוצה.
הבנו שאנחנו לא יכולים להיות חלק מהדבר הזה. מישהו אמר שהוא כבר לא אוהד את בית”ר, אבל אנחנו אמרנו שזו לא בית”ר, ואנחנו מקימים את בית”ר מחדש על ערכים של לאומיות, ליברליות, גאווה בלאומיות היהודית אבל גם שאין אדם שנעלה על אדם אחר, כדברי ז’בוטינסקי. הטיקט הערכי הוא לחזור לערכים המקוריים של קבוצת בית”ר, כי הערכים המקוריים נגנבו על ידי גורמים אלימים. כרגע אנחנו בליגה ב’ במקום הראשון בטבלה. יש גם פעילות חינוכית קהילתית, אבל המסר החשוב ביותר הוא עצם הקיום שלה. רוב הילדים בעיר הם אוהדי בית”ר, ויש להם כעת אלטרנטיבה להיות שותפים לבית”ר אחרת. כרגע אנחנו מושכים מעטים, אבל גדלים לאט לאט ונכנסים לתהליך שינוי ארוך וקשה, שאני מעריך שייקח זמן, אבל נהפוך לכוח משמעותי כדי שנגיע להיות אותה בית”ר שהייתה פעם. להערכתי זה ייקח 10 עד 15 שנה.
איתן פרי: דפנה היא מנציגי האוהדים שלנו בהנהלת הפועל קטמון ירושלים. קבוצה בת עשר שנים, שבהתחלה קמה כדי להציל את הפועל ירושלים.
דפנה גולדשמידט: אני חברת הוועד המנהל בהפועל קטמון ואוהדת. הגענו להבנה שצריך לעשות דברים בירושלים. הפועל קטמון הולכת לחגוג עשור בקרוב. אנחנו לומדים כל הזמן. עדיין זרים לנושא העמותות, וגם האחרים לא יודעים איך לקבל את העשייה שלנו. הפעילות התחילה בקטן והיום הפעילות גדלה מאד. 1,600 ילדים פעילים היום מאזורים שונים של ירושלים. המטרה היא ליצור שיח, ליצור מקום שבו אפשר לנהל את ירושלים שגדלנו בה.
היציע פעם ייצג הרבה; משהו פלורליסטי שמכיל הרבה מאוד. היוזמה התחילה ביציע אצל אוהדים שלנו. כמעט הכול מונע על ידי אוהדים שחשים אחריות. גדל דור שאנחנו מאמינים שפחות גזעני ויותר מכיל. לפני שמונה שנים, כשהגענו, הילדים היו בחוץ ולא יכלו לשחק במגרש. היום כבר אפשר לראות פירות. שינוי לוקח זמן. אנחנו היו סוג של פורצי דרך. עשינו טעויות ולמדנו לצמוח מהן. היום יש 1,600 ילדים בפעילויות חברתיות, ילדים שאין להם היום שום אלטרנטיבה.
כרגע אין מגרשים ליותר ילדים. יש בסך הכול 16 מגרשים ומלחמה על משאבים. זו עיר ענייה במשאבים. זו מצוקה שחייבים לפתור. על כל מגרש אפשר להרים מגדל למשלמי ארנונה. אנחנו מנסים להקים מרכזי לימוד שבהם לומדים עברית וערבית. יש תקציב והאוהדים מגייסים שמונה מיליון שקל, אבל זה לא העיקר אלא ההתנדבות. איתן הכניס לטופס את עניין ההתנדבות. קודם כול שואלים את האנשים, לפני התשלום, שאלה כמה הם מוכנים להתנדב. הבנו שבדרך של ההתנדבות אפשר לנהל את כוח האוהדים כדי לקיים את הפעילויות החברתיות.
איתן פרי: יש בעיה שאין די מגרשים, ולכן יש הפרעה לשכנים, כי יש אלפי ילדים צריכים מקום לשחק. אם כל מחלקות הנוער יעברו מחוץ לירושלים כמו התכנית של עיריית ירושלים, אז כולם יצאו ולא יפריעו לשכנים. אני מזמין אתכם לספר סיפורי הצלחה.
דפנה גולדשמידט: בתוך פעילות ליגת השכונות יש 400 ילדות, שזכו בגביע המדינה, התואר הראשון של הפועל קטמון. זכינו בקבוצת ילדות מיוחדת מאוד. יש גם ליגה שנקראת ממה קטמון, שלמרות שמה, לא כולן אימהות. מתאמנות נשים, וזו הקבוצה היחידה שעונה על הצורך של קבוצת נשים. יש שש קבוצות של אימהות ונשים שמקבלות פעילות של פעמיים בשבוע, שתיים בהקמה. הן מתאמנות בבית הנוער. אף אחד לא לימד נשים איך לשחק ואיך להתאמן, והן לומדות שם.
אנחנו אוהבים להקשיב ולשמוע מה הצרכים ולענות על צרכים. בכל מקום אנחנו מנסים לזהות צרכים כי זה מה שנותן לנו את הזכות ואת היכולת להתקיים לאורך זמן. קבוצת הילדות שזכו בגביע המדינה לילדות הן עד גיל 12. רוב הילדות מגיעות מאפרת, שזה הדבר הבולט ביותר, ילדות שמשחקות עם ילדות משוועפט וגם מבית צפאפא, וכך יוצרות שיח בין שכנות. הדבר המרגש והמדהים זה לראות אותן וגם לראות שגונבים לנו ילדות לקבוצות אחרות. וקורה ששחקניות עוזבות, ויש בזה כאב גדול וכבוד גדול. זו הפעילות שהכי מניבה פירות. הן משחקות מדהים, ורואים שם שהסקסיזם והגזענות שייכים לדור הקודם. רואים ילדות מחונכות ובעלות ערכים, שמכירות את השכנות. פעם אולי היה פחד, אבל לא היום. קשה היה להביא את הילדות האלה, ובכל מקום יש פוליטיקה. אנחנו מצליחים להגדיל את מספר הילדים המשתתפים בפעילויות, וזה ממלא אותנו בהרבה גאווה.
ארתורו כהן: הסיפור הכי משמעותי הוא שהצלחנו להקים את הקבוצה בספטמבר 2014. בהתחלה הייתה הרגשה שהיהודים באים בפחד, ובין הילדים לא הייתה שפה משותפת כי הם לא דוברים אותה שפה. הרגע ששבר את ההתחלה הקשה והתחיל דף חדש היה כששני הורים, יהודי וערבי, ביקשו להיות חלק מהצוות, וביקשו להקים קהילה שההורים הם חלק ממנה. היום 40 הורים מרקעים שונים מכינים את משחק החוץ שלנו מול הפועל באר שבע. נראה כאילו מאז עברו עשר שנים ולא שנתיים. הכדורגל הוא כלי מדהים, כי אנשים אוהבים את זה באופן טבעי. אני באתי ממקום שבו כולם משחקים כדורגל כחלק בסיסי מהחיים, וראיתי שזה גם קשור לגישה לחיים ולאופי וליחסים בין אנשים שאפשר לייצר. הכדורגל הוא כלי מרשים. אנחנו מנסים לפתוח קבוצה בנגב ממש בימים אלה בגלל הנסיעה לבאר שבע, ועלתה מחשבה לפתוח עם שחקנים בדואים קבוצה של אינטר קמפוס בנגב, שישחקו בה יהודים וערבים מהדרום. נראה איך זה ילך, אבל זה סיפור ההצלחה שלנו.
בייחוד בשטחים זה עזר מאוד שאינטר ניסתה לעזור. בשטחים באו בהתחלה עם מרכז פרס לשלום, ומצאו שהנרטיב במקומות מסוימים חזק מדי. למשל להציע בג’נין להורים להשתתף בפרויקט של מרכז פרס לשלום, זה לא היה אפשרי. זה כמו לנסות להציע להורים יהודים להשתתף במיזם של מרכז ערפאת לשלום. אבל השם “אינטר” מביא ניטרליות שעוזרת מאוד בתהליך.
ד”ר איציק אלפסי: הנרטיב שלנו הוא עצם קיומו של המועדון שלנו, של בית”ר נורדיה. זה הסיפור הגדול ביותר. זה שאפשר לראות אצלנו ביציע אוהדים ואוהדות דתיים, חילוניים, ערבים, יהודים, ימניים, שמאלנים שמשקפים את הפסיפס המרהיב של העיר הזו, וכל אחד מתחבר לסיפור של בית”ר נורדיה מהצד שלו. אנחנו יכולים להפגיש אנשים ביציע, שלא היו נפגשים בשום מקום אחר, והם מנהלים את הקבוצה אפילו ברמה של דאגה לכביסה של השחקנים או לסנדוויצ’ים. בית”ר נורדיה היא יותר קבוצה קהילתית. בעיניי אין דבר כזה בעלות של אוהדים. בקטע הזה הפועל קטמון היא פורצת דרך, כמודל של קבוצה שבאמת שייכת לקהילה שלה, ובלי קשר לשאלה מי שם את הכסף. העניין הוא המעורבות כאן, והתחושה שהקבוצה שייכת לקהילה. למשל ש לנו חבר עמותה, טאהר שמו, ואנחנו חברים טובים מאוד. ואני מניח שלא היינו נפגשים אלמלא הכדורגל ואם לא בית”ר. הוא היה אוהד בית”ר כמו הרבה ערבים בעיר, ובית”ר נורדיה בשבילו היא האפשרות לחיות דרכה את האהבה שלו כאוהד בית”ר גם עם מי שהוא ועם הזהות שלו כערבי. אנחנו גאים מאוד בעניין הזה. הסיפור הכי יפה הוא שהיה משחק שהגיעו אליו כמה ילדים, שבאו לראות מה זה בית”ר נורדיה, ואז ביציע מצאו את עצמם עם חולצות של לה פמיליה מעודדים שחקן ערבי של בית”ר נורדיה כובש שער.
שי גולוב: לפני חודשיים יצרתי קשר עם תמר רפפורט שהוציאה את הספר על הפועל קטמון. היא שאלה אותי אם יש עוד מקרים כמו נורדיה בעולם. בליגת-העל הפולנית יש קבוצה בשם פולוניה ורשה, וגם שם האוהדים ניסו לשנות בתוך הקבוצה ורצו להקים קבוצה משל עצמם. אבל בסיפור הפולני הדברים יותר מסובכים וביורוקרטיים,ויש חוקים לכאורה טובים שבאים להגן על המועדונים, אבל בפועל מסרבלים ומכבידים. הנאו-נאצים הגיע ופוצצו להם את המועדון החדש שהקימו. הם עברו כמה גלגולים ועבדו שלוש שנים והיה קשה מאוד להקים קבוצה משום שסבלו מאלימות נאו-נאצית, אבל בסוף הצליחו.
אברהים אבו סועלוק: בתור פעיל חברתי אני יודע לספר שאנחנו בשכונות הערביות, בדרך כלל אין לנו מגרשים. בשלב כלשהו ילדים רצו לשחק. יצרנו קשר עם אנשים בשכונות היהודיות, וביקשנו שהילדים יבואו לשחק שם. ואז לפעמים יהודים משחקים ואז הערבים, ולא ממש ביחד. אבל כשאנשים גרים באותה עיר הם חיים ביחד.
איתן פרי: ליגת השכונות היא ליגה של ילדות וילדים שאינם די טובים לשחק בליגות הנוער, לא בקבוצה הרשמית. הם באים גם למרכז למידה עם מתנדבים, וכיום פועל גם פרויקט פרח. ילד שלא בא לעשות שיעורי בית במרכז הלמידה, לא יכול לבוא לשחק כדורגל. הקבוצות שלנו, שלא כמו אלה של ארתורו, הן לא מעורבות. אבל אנחנו מביאים אותם מהשכונות שלהם למשחקים עם החולצות של ליגת השכונות, ואז הם יושבים ביציע ביחד, ושמחים כשחקן מבקיע, ואז הם מתחבקים יחד.
לפני שנתיים שאלנו את הילדים היהודים: האם אתם נמצאים עם ילדים פלסטינים מחוץ לפעילות? ואת הפלסטינים שאלנו: האם אתם פוגשים יהודים מחוץ לפעילויות? כולם אמרו שלא, חוץ מילדי בית חנינא וילדי פסגת זאב, שזה הישג. ההורים אמרו שהם לא רוצים פוליטיקה, ושכנענו אותם כי אמרנו שזה עניין של משמעת עצמית ועוד, ולא קשור לפוליטיקה. מתברר שיש מגרש קטן בין בית חנינא לבין פסגת זאב, שנקרא על שם טדי, ותמיד רבו על המגרש. אבל מכיוון שהם כעת מכירים, הם משחקים היום יחד כמעט כל יום. משום שכדורגל נחשב אהוב ומצד שני לא פוליטי, הוא מאפשר את המפגשים האלה.
מהקהל: (שואל את ד”ר איציק אלפסי): רוצה לדעת במה שונה הפעילות של מר מזרחי מהפעילות שלכם בנורדיה.
ד”ר איציק אלפסי: מר מזרחי היה מלה פמיליה, והם הובילו את ה”מחאה” שבעצם הייתה מופע של בריונות וגזענות נגד החלטת בית”ר להביא שחקנים מוסלמים, ושיאה היה הפגנה שארגן נגד קורנפיין, ובה קיללו את אשתו קלליות בעלות אופי מיני. אני שמח שמר מזרחי חזר בתשובה, אבל אני פחות מאמין לכוונותיו. הוא חויב על ידי בית המשפט לשלם פיצוי לקורנפיין והואשם בהטרדה מינית בעקבות אותה הפגנה. הוא פנה לחבריו בלה פמיליה, שיעזרו לו לשלם את הקנס, ואז “גילה את האור”, וגילה שהוא פתאום נגד אלימות וגזענות. היום הוא עושה מזה כסף בזכות זה שאנשים שומעים את הסיפור שלו ומאמינים לו, ובזכות זה הוא עושה כסף ויכול לשלם את הקנס. לדעתי אי אפשר להעמיד את מר מזרחי באותו דיון עם הסיפור של בית”ר נורדיה.
מהקהל: האם יש לקבוצות הירושלמיות שיתוף פעולה עם הקבוצות הפלסטיניות?
ארתורו כהן: מאוד קשה להקים שיתוף פעולה עם קבוצות פלסטיניות. אפשר ליצור שיתוף פעולה עם אנשים שהגיעו מג’בל מוכבר, אבל לא בשם המועדון של ג’בל מוכבר בגלל פוליטיקה.
מהקהל: יש להם גם בעיות ביניהם, כי למשל לחלק יש תעודה כחולה ולאחרים אין.
איתן פרי: נסענו לפני שלוש–ארבע לגרמניה לראות פרויקטים חברתיים של אוהדים נגד גזענות. שיתוף הפעולה אצלנו מאוד מורכב. בליגת השכונות חלק מהדברים שהצלחנו לעשות קשורים לשיתוף פעולה. זה אפשרי אם זה מבוסס על רצון טוב. יש הרגשה שמתקדמים ואז נסוגים לאחור כי יש התנגדויות.
אברהים אבו סועלוק: כל מי שעוסק בתחום צריך לנטרל את הספורט מהפוליטיקה. אם באים ומדברים על פוליטיקה, אנשים נקרעים ומתווכחים ומתרחקים. אבל אם באים לשחק – זה מחבר.
ד”ר איציק אלפסי: אני טיפה חולק על הדברים האלה. אני חושב שיש פחד מהמילה פוליטיקה. מה שכולם בפאנל עושים כאן הוא מעשה פוליטי מובהק; פוליטיקה מהמילה פוליסי, מדיניות. אנחנו מתכוונים למפלגתיות. אבל לא צריך לפחד מהמילה פוליטיקה ומחילוקי דעות, אלא להדגיש שאנחנו צריכים לכבד גם את התפיסות של האחר ולא לעטוף בעטיפת מרציפן שמשדרת שהכול בסדר. אנחנו חיים בעיר מאוד קשה, ולנו בבית”ר נורדיה קשה להביא שחקנים ערבים לקבוצה, כי יש תחרות גדולה עם הליגה הפלסטינית שמשלמת להם הרבה כסף, וגם כי הם לא רוצים לבוא. גם מהצד השני צריכה להיות נכונות לשיתוף פעולה. למילה שיתוף פעולה יש קונוטציה שלילית, אבל צריך שתהיה נכונות ורצון טוב לשתף פעולה באופן מעשי. ירושלים היא לא עיר מעורבת אלא עיר מחולקת. צריך ששני הצדדים יהיו עם רצון טוב, והעובדה שאין כאן נציג ממזרח ירושלים אומרת משהו.
ד”ר אוקי מרושק קלארמן: מישהי ממזרח ירושלים הייתה צריכה להגיע, ולא הצליחה להגיע מסיבה לא פוליטית.
דפנה גולדשמידט: לעניין התקציב: יש תורמים. יש אוהדים בעלי עסקים שנותנים סכום מצטבר של כמיליון שקל. אבל העיקר הוא לא הכסף אלא כוח ההתנדבות בהפועל קטמון, שהיום עומד על כשלושה מיליון שקל – צוות מדיה וצוות הדרכות לאלפי ילדים ועוד. כלומר זה לא רק הכסף אלא לקיחת האחריות והנכונות לעשות משהו. אנחנו יוצרים ציפייה שהם אמורים להתנדב. אנחנו רואים שלפני עשר שנים צחקו עלינו, לא ידעו איך להסתכל עלינו. אפשר לקחת אחריות, לעשות ולא רק לדבר, בחלקת האלוהים הקטנה שלנו.
שי גולומב: המבחן הוא בתחושת הבעלות. כאנשים חשים תחושת בעלות הם יעשו הרבה מאוד. אני חושב על מקומות נוספים בארץ, עוד ערים מעורבות כמו לוד או רמלה, שסביר להניח שאם יהיה מהלך ראשוני, יש סיכוי שזה יצליח כי אף פעילות לא נותנת את מה שנותן הכדורגל.
סיכום ועריכה: אסיף הוצאה לאור, מרכז כתיבה ועריכה