מושב בשיתוף פעולה עם מינהל חינוך ירושלים (מנח”י)
(16 בנובמבר 2016)
ברכות:
- ד”ר אודי שפיגל, מנהל תחום חינוך, הקרן לירושלים
- תמר גרידינגר, מדרשת אדם
מנחים:
- עמנואל זילברמן, סגן ממונה על החינוך העל-יסודי, מינהל חינוך ירושלים
- נבילה מנאע, סגנית ממונה על החינוך הערבי, מינהל חינוך ירושלים
הרצאת מבוא: ד”ר חלי הלל, בית הספר לחינוך וחברה, הקריה האקדמית אונו
דוברים: מנהלים ומחנכים ממגוון בתי ספר בעיר השותפים לתכניות: “גשר המחנכים”, “מנהלים ביחד”, “זאת ירושלים”, והתכנית של מדרשת אדם “בשביל הדיאלוג”
- הרב אריה פוקסברומר, מנהל בית ספר יסודי בהר נוף. משתתף בתכנית “גשר המחנכים”
- סאננא עטארי, מנהלת תיכון במזרח ירושלים, על קו התפר. משתתפת בתכנית “מנהלים ביחד”
- בר חריר, מנהל תיכון אנקורי במרכז העיר
- עידו פלזנטל, רכז שכבה בבית הספר התיכון זיו ומרקס. משתתף בתכנית “בשביל הדיאלוג”
- ודאד נעום, מנהלת בית ספר חדש למצטיינים בבית חנינה
- שגית קלימן, מנהלת בית ספר קשת, בית ספר יסודי משותף למסורתיים, דתיים וחילונים. משתתפת בתכנית “גשר המחנכים”
ד”ר חלי הלל:
חברה סולידרית נבחנת ביכולת ההכלה שלה ומתן תחושת שייכות, רווחה ושוויון לכל הקבוצות המרכיבות אותה. לשסעים בחברה יש שלושה מדדים המתייחסים לקבוצה נבדלת בתוכה: עד כמה הקבוצה מתנגדת למשטר, עד כמה הקבוצה כשלעצמה מגובשת ובעלת זהות מובחנת, ועד כמה הקבוצה מסוגלת לאגור עוצמה פוליטית ומשאבים.
השסע העמוק ביותר בישראל הוא בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית. מתקיימים כ-250 מפגשי חינוך לשלום בשנה. 15% מכלל הישראלים השתתפו במפגש בין האוכלוסיות. המפגשים הם מפגשים דיאלוגים שעוסקים בתחום הקוגניטיבי, בתחום הרגשי או בתחום ההתנהגותי. בתחום הקוגניטיבי קיימת ההתמודדות עם דעות קדומות וישנו ניסיון להתמיר עמדות ותפיסות. בתחום הרגשי יש ניסיון לפתח את יכולות ההזדהות והההכלה, ובתחום ההתנהגותי יש ניסיון לייצר שיתוף פעולה ממשי.
על פי גישת המגע, דעות קדומות נוטות להיחלש כתוצאה ממפגש שוויוני בין קבוצות למען מטרות משותפות. נוצרו שני דפוסי מפגשים עיקריים:
- מודל יחסי אנוש: ניסיון לפתח מודעות אישית וקבוצתית, להפחית איבה ולרכך את הקונפליקט. כל סוגיה שעולה תתועל על ידי המנחה לדיון בהקשר האישי. אני לא אישה יהודייה, אני חלי. המטרה היא להכיר זה את זה, ומתוך ההיכרות לפרק את הדעות הקדומות ואת האנטגוניזם. התוצרים של מפגשים כאלה בין יהודים לערבים מוגבלים. שתי הקבוצות מגיעות עם ציפיות שונות ועם צרכים שונים, וזה לא בא לידי ביטוי במפגש אישי. מפגש כזה לא עוסק בשינוי חברתי, והסכסוך נשאר בחוץ. ברגע שהמפגש תם, המציאות הקונפליקטואלית מוחקת את ההשפעות החיוביות של המגע האישי במפגש.
מחקרים מראים שבתנאים מסוימים המפגש האישי יכול לעבוד. המפגש צריך להיות ממושך כדי להיות אפקטיבי, וסטטוס שווה הוא תנאי הכרחי למפגש מוצלח. בתוך הקבוצה צריך לייצר סימטריה בין חזק לחלש ושיתוף פעולה למען מטרה משותפת. תמיכה מוסדית וקהילתית חשובה גם היא להצלחת המפגש. קבוצת דיאלוג שאין לה תמיכה בקהילה תתקשה להניב פירות.
- מודל קבוצת משימה: מתאחדים סביב אתגר. בתום הפרויקט המשותף לא יימשך הדיאלוג, וכישלון במשימה יכול להעמיק את הקונפליקט. קבוצות כאלה טובות לילדים, ולמבוגרים שרוצים לפגוש את האחר מבלי לדון על הסכסוך עצמו.
גישת העימות עלתה אל מול גישת המגע. על פי גישת העימות אין להתעלם מהקונפליקט אלא להביא אותו אל המפגש. גישה זו מתמקדת בזהות הקולקטיבית וביחסים הלא-סימטריים בין הקבוצות. כל קונפליקט אישי ממומר לרמה הקולקטיבית. כל אחד מייצג את האוכלוסייה שממנה הוא בא. המיעוט יכול להשמיע את קולו ולעיתים היחסים בין החזק לחלש מתהפכים. המיעוט מרגיש מועצם, ואין דיסוננס בין הקבוצה למציאות. נוצרת מודעות כלפי עמדת המיעוט.
מנגד, מפגש כזה יכול לייצר ריחוק והגברה של הקונפליקט. מיעוט שמועצם בקבוצה עלול לחוות דיסוננס כשהוא שב למציאות שבה הוא מוחלש. מהמודל הזה נולד מודל חד-לאומי. ברגע שכל קבוצה תחזק את זהותה שלה היא תוכל להקשיב לאחר ולאחד כוחות.
יש גם קבוצות המתמקדות בסיפורי חיים. קבוצות אלה מעודדות דיאלוג ומפגש אמפתי ונמנעות מהתנצחויות. הקונפליקט מובא לקבוצה בשתי הרמות, האישית והקולקטיבית.
ד”ר אודי שפיגל: קורה משהו במערכת החינוך בירושלים, וזאת ההזדמנות להנכיח את המפגש עם האחר ולעודד אותו.
תמר גרידינגר: לאורך השנים השתתפתי בהרבה מפגשים דו-לאומיים, ולמדתי מהערבים שקודם כול מברכים. אז אתחיל בברכה (בערבית): נוכחותכם אתנו היא בשורה טובה. הפעילות החינוכית יכולה להיטיב עם כולנו.
בר חריר: הזמינו אותנו להשתתף בתכנית “מנהלים ביחד”, שיתופי פעולה בין מנהלים ממזרח העיר וממערבה. תכנית שמושתתת על מודל באירלנד. במסגרת התכנית נסענו לצפון אירלנד, ושם למדנו על הסכסוך בין קתולים לפרוטסטנטים.
סאננא עטארי: התחלנו את ההשתלמות באוקטובר בשנה שעברה, תקופה טעונה ומתחוה בין יהודים לערבים בירושלים. הייתה תקופה קשה, אבל עברנו את הקשיים.
עמנואל זילברמן: הייתה התרגשות גדולה אחרי ההשתלמות באירלנד, והמפגש עם המציאות לעיתים מאכזב. ספרו לנו על הפער הזה.
סאננא עטארי: ביקרנו שם בכמה בתי ספר. גם הם עושים דברים קטנים. הקושי שיש שם קיים גם פה. אנחנו חושבים שצריך להכין היטב את הצוות ואת ההורים לקראת המפגש.
בר חריר: כבר תוך כדי הסיורים עלו הקשיים. כאן השפה היא מכשול בולט, ואצלנו הסכסוך חי וקיים. המפגשים הראשונים היו טעונים מאוד, וזה טוב בעיניי. המחסום של השפה ושל הסכסוך עלו כבר שם בינינו.
נבילה מנאע: באירלנד יש יותר מוטיבציה למפגש?
בר חריר: אני לא יודע כי עוד לא ממש התחלנו. כרגע התלמידות מתלהבות. מטבע הדברים, מי שמגיע לתכנית יש בו רצון בסיסי למפגש. אני אופטימי.
הרב אריה פוקסברומר: אני חושב שפרויקט “גשר המחנכים” הוא המשך של פרויקט מאוד מוצלח של עיריית ירושלים שנקרא בית ספר בקהילה. אלה פרויקטים משותפים שיוצרים היכרות בין המגזרים, ובעיקר בין חילונים לחרדים. אנו שואפים שתהיה היכרות. אנחנו לא רוצים לשנות אף אחד, אלא להכיר.
שגית קלימן: אנחנו נמצאים ממש בראשית הדרך. המפגש הוא בין מנהלים ואנשי צוות. כרגע השיח הוא בין הצוותים החינוכיים, התלמידים מחוץ לתחום כרגע. באים עם המון אמונה ומחשבה שהעתיד של העיר תלוי המון בצוותי החינוך. משם תצמח אולי חברות.
נבילה מנאע: את מהססת. מה הציפיות שלך? הרב אריה מצפה שתהיה היכרות.
שגית קלימן: הציפייה שלי היא הרבה יותר מהיכרות. אנו בתחילתו של מסע משותף. השלב הראשון הוא היכרות, אבל יש לנו כוונה לצאת לתכנית משותפת. יש הפרדה בין נשים לגברים במפגשים.
עמנואל זילברמן: עד כמה מדובר במפגש שבו כל צד יכול להביא את עצמו בשלמות?
הרב אריה פוקסברומר: לא היו תנאים מקדימים. מראש המפגשים תוכננו כך שתהיה הפרדה בין נשים וגברים. היו כמה מפגשים בהתחלה שכן ישבו יחד גברים ונשים. כמובן שזה מקל עלינו כשיש הפרדה. אני מתאר לעצמי שבהמשך יוכלו להיות מפגשים משותפים.
אני רוצה להיות אמיתי. אף אחד לא מתכוון להגמיש כללים. אף אחד מאתנו לא הולך לשנות אורחות חיים. הולכים להכיר ולראות מה הדברים המשותפים. יש המון מן המשותף, ודאי בחינוך. דרך ארץ, זהירות בדרכים, כיבוד הורים, אלה ערכים משותפים. המטרה היא לא לשנות. רוצים למצוא את המשותף.
שגית קלימן: אני מסכימה עם הרב אריה. אין כוונה לשנות אלא להכיר ולדעת. אנחנו מגיעים עם אמונה שזה אפשרי, אבל לא יתקיימו מפגשים בין תלמידים בתכנית הזאת.
ודאד נעום: התכנית “זאת ירושלים” התחילה לפני שלוש שנים, תכנית לזכר שירה בנקי. מורים יהודים וערבים הצטלמו יחד והעלו תערוכה. התערוכה התפתחה למפגשים בין מורים. מטרת התכנית היא להכיר ברב-תרבותיות בעיר. קהל היעד הוא מורים ומורות. אם מורים ומורות יעברו תהליכים אישיים עמוקים זה יחלחל גם לתלמידים. מורים לומדים להכיר את עצמם ומפתחים תעוזה לפתוח דברים כואבים ולגלות דברים משותפים. מורים הם שליחי שינוי, דמויות משמעותיות, מבלי לערער זהות.
עמנואל זילברמן: עד כמה תלמידים שפחות מזדהים עם העמדות של המורים עצמם מקבלים מקום בתכניות?
עידו פלזנטל: אני מודה באשמה, אני שמאלני. גם התלמידים יודעים את זה. אני לא חושב שלפגוש בית ספר אחר זה שמאלני. אני לא הרכז הראשון שעושה מפגש, יובל סרי בבית ספר זיו עשה את זה לפניי. נפגשנו עם דרוזים ועם חרדים. השיא הוא המפגש עם ערבים כי יש שני אחרים מובהקים לתלמידים שלי, ערבים וחרדים. אני
התלמידים יודעים מה עמדתי והם יודעים שאפשר להתווכח. היו התנגדויות, אבל היה לי גיבוי של יורם המנהל, והייתה לי עזרה ממדרשת אדם ומצוות המחנכים. זה הופך להיות עניין מוסדי. היו תגובות לא קלות. היו תלמידים שאמרו שהם לא מוכנים לנסוע. היו הורים שאמרו שהם אנטי-ערבים. אני לא רוצה לשנות את עמדתם הפוליטית.
אחד היתרונות של החינוך ממלכתי הוא הגיוון שיש בו. בבית ספר זיו אנחנו מדברים על זה המון. יש מורים עם עמדות מגוונות. זה ניצחון גדול והתלמידים יכולים לבחור.
נבילה מנאע: הכוונה שלנו היא להבין איך אפשר להיות בעל אידאולוגיה ולהוביל דברים שיש מאחוריהם אידיאולוגיה, אבל לתת מרחב לתלמידים עם אידיאולוגיות שונות בלי ליצור קונפליקט. זה לא קל כשבעל האידיאולוגיה הוא בעל הסמכות.
עידו פלזנטל: אני מורה פוליטי. בהרבה מקרים אני משתדל לעבוד נגד האידיאולוגיה שלי במודע. התלמידים יודעים שהכול פתוח ואפשר לדבר על הכול, וזה מה שחשוב. הדעות הן לגיטימיות ואפשר להתנהל אתן בכיתה. אני לא פרויקטור מבחוץ, הם מכירים אותי.
סאננא עטארי: זה דבר לא פשוט. אני מאמינה שאנחנו חייבים לחיות יחד בשוויון. אני יודעת שיש התנגדות בבית הספר, אבל אני עושה הכול בשקיפות. לגיטימי להתנגד, אבל אני מאמינה במה שאני עושה ואני לא מפחדת. יש לי ניסיון טוב בשיתוף פעולה עם בתי ספר יהודיים, והתלמידים נהנים מפרויקטים כאלה. אנחנו חושבים שהם בעמדה של התנגדת, אבל הם נהנים מאוד.
עמנואל זילברמן: בית הספר שלך חדש. כשאת מגבשת את החזון של בית הספר, נושא המפגשים קיים?
ודאד נעום: בינתיים אני בונה תשתית למפגשים. יש מורה יהודייה בבית הספר שמלמדת עברית. יש מורות מדתות שונות. ערך הכבוד הוא בעדיפות עליונה. יש אחריות של המורים לבנות תשתית למפגש. תלמיד לא בא מתנגד או שונא, זה תלוי מה אנחנו משדרים לו. יהיו מפגשים בקרוב.
נבילה מנאע: השאיפה היא לחיות בסובלנות או בשותפות?
בר חריר: כשחשבנו מה לעשות שאלנו אם לדבר על הקונפליקט או לא. התפקיד שלי הוא לייצר פלטפורמה, ולראות איך השטח מייצר לעצמו את הגבולות. יכול להיות שלא כל דבר אפשר לפתוח עם התלמידות. אם הקבוצה תייצר לעצמה את הגבולות אז זה לא תלוי בי, וזה לא משנה מה העמדות שלי או מה האג’נדה שלי.
עמנואל זילברמן: בתכנית “גשר המחנכים” אתם עוסקים בקונפליקט שנוכח ביום יום בירושלים, חילונים-חרדים. עד כמה יש לכם יכולת להשפיע על המרחב הגדול יותר?
נבילה מנאע: הרב אריה, עד כמה אתה חושב שמפגשים כאלה יכולים לייצר סובלנות בקרב חרדים כלפי חילונים? הואם הוויתור הוא הדדי?
הרב אריה פוקסברומר: עצם ההיכרות יכולה לתרום רבות. מדובר על אנשי חינוך, וזה מחלחל ומקבל תהודה בקהילה. אני בטוח ומשוכנע שזה יתרום רבות. אנחנו באים עם תחושת שליחות.
שגית קלימן: אני מסכימה, אנחנו מאמינים שההיכרות תביא לסובלנות. אנחנו נמצאים שם כי להרגשתנו זה צו השעה.
שאלה:
ודאד, הוצגו כאן תכניות שונות. איזה דגם היית בוחרת?
ודאד נעום: אני מאמינה במפגשים של מורים וגם של תלמידים.
שגית קלימן: למה היה תנאי שהתלמידים לא ייפגשו בתכנית “גשר המחנכים”?
הרב אריה פוקסברומר: מפגשים כאלה הם טעונים. ככל שהילדים צעירים יותר נדרשת הכנה רחבה יותר. כרגע אנחנו לא חושבים שזה יועיל.
שאלה:
בפרקטיקה, איפה הדתיים מתגמשים במפגשים בין חילוניים לדתיים?
שגית קלימן: בהתחלה כל צד הרגיש שהוא מוותר יותר. אני באופן אישי חושבת שהצד החילוני מוותר יותר, אבל אני חושבת שבסוף המטרה שווה את המאמץ.
הרב אריה פוקסברומר: אי אפשר לגעת בהלכה. בכדי שנוכל לחיות יחד אנחנו רוצים להכיר את המשותף.
שאלה:
אני מנהלת בית ספר, וזו השנה הראשונה שאני משתתפת בתכנית “מנהלים ביחד”. יש לכם עצות להתמודדות עם הסכסוך היהודי-ערבי?
בר חריר: צריך לראות איך אנחנו לא מבטלים זה את זה. צריך לאפשר למי שמשתתף להביא את עצמו, ולראות איזה גבולות השטח מייצר לעצמו מבלי להחליט מראש.
חלי הלל: הכנה והנחיה היא חשובה. השטח לא עובד לפי מודלים, השטח מייצר את המודלים. זה הודגם כאן יפה: הקהל רצה לדבר על הקונפליקט, והמשיבים רצו להתמקד במשותף.
בהצלחה.
נבילה מנאע: המורכבות קיימת בירושלים. ירושלים שסועה, ומינהל החינוך החליט לא להתעלם מהשסעים האלה.
סיכום ועריכה: אסיף הוצאה לאור, מרכז כתיבה ועריכה