מושב בשיתוף עם מינהל חינוך ירושלים (מנח”י)
(16 בנובמבר 2016)
מנחה: צחי גולן, מנהל החטיבה לקידום נוער, עיריית ירושלים
דוברים:
- רנאן עליאן, מנהלת רווחה חינוכית במזרח ירושלים, עריית ירושלים
- אורנית בן ישר, מנכ”לית עמותת מחשבה טובה
- אסף נהרי, צוות מרכז העיר, החטיבה לקידום נוער, עיריית ירושלים
- אן לוי, צוות פרויקטים, החטיבה לקידום נוער, עיריית ירושלים
- יעקב חשין, צוות חרדים, החטיבה לקידום נוער, עיריית ירושלים
צחי גולן:
החטיבה לקידום נוער בעיריית ירושלים, מטפלת בבני 14–26 שנמצאים במצבי סיכון שונים. אנחנו עובדים בכל רחבי העיר ירושלים, בכל האזורים והמגזרים. המטרה שלנו היא לעזור לבני הנוער ולצעירים לייצר שינוי לטובה בחייהם ולסייע להם להשתלב בחברה.
אני רוצה להתחיל בפתיחה כללית. בירושלים חיים 830 אלף תושבים. זאת העיר הגדולה בישראל. לצד האוכלוסייה הכללית חיות בירושלים שתי אוכלוסיות גדולות, 300 אלף תושבי מזרח העיר, פלסטינים, ו-180 אלף תושבים חרדים. אבל אדם יכול לגדול בירושלים וכמעט לא להתחכך בקהילות האחרות. פעמים רבות החיים מתנהלים בנפרד. אנחנו שומעים על מפגש בעיקר במצבי חיכוך – חרדים ש”משתלטים” על שכונה חילונית, או ערבים שקונים דירות בשכונות שנחשבות יהודיות, כמו פסגת זאב והגבעה הצרפתית. החריגה מהמיקום המוגדר מייצרת חיכוכים.
תנאי החיים של שלוש הקהילות שונים. האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה החרדית עניות יותר מהאוכלוסייה הכללית. אחוזי הנשירה של בני נוער מבתי הספר באוכלוסיות אלה גבוהים יותר, ובני נוער ערבים וחרדים חשופים יותר למצבי סיכון קיצוניים. המציאות הזאת מאתגרת אותנו מאוד, וכעת אני רוצה לפנות אליכם, עמיתיי. תארו בקצרה אתגרים מקצועיים בעבודתכם, ואת הפתרונות ודרכי העבודה שלכם.
אורנית בן ישר:
בוקר טוב. אני אגיד רק כמה מילים על עמותת מחשבה טובה, וזה יתחבר לעבודה בעיר. העמותה הוקמה כאן בירושלים במטרה לצמצם פערים בחברה באמצעות טכנולוגיה. הטכנולוגיה היא כלי לקידום אוכלוסיות מוחלשות בחברה. העמותה החלה לפעול ב-2003 בתלפיות, בבית לזרוס, וזה משהו שמאפיין אותה עד היום: עבודה שכונתית, קהילתית.
אנחנו עובדים בכל חלקי העיר, ובמובנים מסוימים כל שכונה בירושלים היא עיר בפני עצמה. אנחנו משתדלים לעשות את העבודה בתוך השכונה ולא לנייד ילדים מחוץ לשכונות שלהם. בין תלפיות לבקעה, למשל, יש קיר. רוב העבודה נעשית בתוך השכונות, במרכזים הפיזיים שאנחנו מקימים או בפלטפורמות קיימות. יש תכנית-על ויש אירועי שיא שבהם כולם נפגשים, ושם נוצר אתגר. האם הם יגיעו? האם הם יצאו מהשכונה, יצאו מאזור הנוחות שלהם?
אסף נהרי:
אני אדבר על מרכז העיר, שם העבודה שונה קצת מהעבודה בשכונות. זו סביבה עתירת סיכון שאליה מגיעים בני נוער מתרבויות שונות. אנחנו מפעילים פרויקטים במרכז העיר, ביניהם בית קפה טיפולי. זה בית קפה ותיק בנחלת שבעה, והוא אמצעי ליצירת קשר עם בני נוער. בית הקפה הוא חלופה לרחוב. המטרה היא להגיע לנער או לנערה ולתפור לכל אחד את החליפה שלו, לפי צרכיו.
אנחנו נתקלים בסוגי אוכלוסייה מגוונים מאוד. יש ערסים ויש שבביניקים, פריקים, ערבים, אנגלו-סקסים, רוסים. אני מתבטא כמו בני הנוער, זו הטרמינולוגיה שלהם, הטרמינולוגיה של הרחוב. לכל קבוצה יש את הטריטוריה שלה במרכז העיר, החלוקה היא ברורה. בכיכר החתולות אנחנו מוצאים מאבקים קשים בין ערבים ליהודים.
התפקיד שלנו הוא להרגיע את השטח. עצם ההימצאות שלנו בשטח היא משמעותית. הנראות שלנו היא משמעותית. נוסף לבית הקפה יש לנו פרויקט בשיתוף האוניברסיטה העברית. סטודנטים יוצאים לככרות במרכז העיר בשעות הקטנות של הלילה עם קנקני תה, ויחד עם הצוות המקצועי הם נותנים מענה לבני נוער. מדובר באוכלוסייה קשה שנשארת בשעות האלה במרכז העיר.
האתגר המרכזי שלנו הוא להרגיע את השטח ולהגיע לבני הנוער. אנחנו משתפים פעולה עם גורמים רבים במרכז העיר כמו עלם, החוט המשולש ועוד. בני הנוער מסתובבים בין כל הגופים, ויחד אנחנו מנסים לתת מענה רחב ככל האפשר.
אן לוי:
אני מגיעה מעבודה עם נערות קצה ואני מרכזת את תכנית המנטורים. זאת תכנית משותפת של קידום נוער עם משפחת בנקי והאוניברסיטה העברית. אנחנו עובדים עם נערות בוגרות, מעל גיל 17, שחוו מצבי חיים קיצוניים ויש להן מוטיבציה להפוך את החוויות שלהן למעצימות, ויתרה מכך, לעזור לנערות אחרות. מדובר במפגשים בני שלוש שעות שנערכים פעם בשבוע בליווי צוות טיפולי.
המטרה שלנו היא לנתח ולעבד חוויות, לראות איך אפשר לפתח כוח רגשי ולתת כלים פרקטיים. אנחנו רוצים לגעת בנקודה מסוימת, אבל גם לצאת ממנה אל תכנית רב-שלבית שמלווה את הנערה בהמשך חייה הבוגרים.
בירושלים יש הרבה מענים לנערות ולצעירות, אבל מניסיוני חסר החיבור לכלים פרקטיים. עבדתי עם נערות ימים ולילות, ומשהו היה חסר. אני הבנתי, וזה מה שהתכנית מנסה לעשות, שיש צורך להקנות כלים פרקטיים. איך אני יוצאת מקשר אלים, איך אני מתגייסת, איך אני מתחילה מכינה.
הנערות לומדות לזהות את עצמן בנערות אחרות, נערות מרקעים שונים וממגזרים שונים. הגורם המחבר שלנו הוא מגדרי. אנחנו מאמינים שהחיבור המגדרי חזק יותר מההבדלים. בין נערה יהודייה לבין נערה ערבייה קיים חיבור שהוא חזק יותר מהשוני. זה לא פשוט, כי נערות מגיעות ממציאות מחלישה, מעצם היותן נשים. לעיתים הן מגיעות ממצב סוציו-אקונומי לא פשוט.
הידע האותנטי מהחוויות שלהן עצמן מתורגם לכוח, כוח ללכת ולעזור לנערות אחרות.
רנאן עליאן:
גם בתוך הקבוצה של ילדים בסיכון במזרח ירושלים יש שונות. כיום יש שינוי של החברה עצמה, והתמודדות אחרת עם ילדים בסיכון. מבנה החברה משתנה בשנים האחרונות. ילדים נחשפים לאינטרנט, נחשפים לדברים מחוץ לקהילה ומתמודדים עם זה בכל מיני דרכים. גם אורח החיים השתנה. הורים כבר לא נמצאים אחרי צהריים עם ילדיהם.
פעם חשבנו שאנחנו מתמודדים עם נוער בסיכון בבוקר, ואחרי הצהריים ההורה הוא הגורם המטפל. היום אנחנו נכנסים גם לשם. התפיסה היום היא שהצוות המקצועי, החינוכי וההורים הם יחידה אחת.
החברה במזרח ירושלים מצפה מילדים בני 13–14 להיות בוגרים, להתנהג כגברים או כנשים. המטלות שלהם והציפיות של החברה מהם לא מאפשרות מקום לצרכים רגשיים ולהתמודדות אתם. היום אנחנו מנסים להכניס את השפה הרגשית, לאפשר לילדים ולצעירים להביע פחדים ורגשות ולהתמודד אתם.
יש מחסור במענה לבני נוער, הילדים לא מוצאים מסגרות טיפוליות שיכולות להכיל ולהכווין אותם. אנחנו מנסים לעבוד עם הורים ועם הצוותים בבתי הספר. בתי הספר הפכו להיות המוקד. עד עכשיו במזרח ירושלים לא קיבלו את גורמי הרווחה ואת הגורמים הטיפוליים. לכן הנושא הטיפולי נכנס עמוק לבתי הספר. אנחנו שמחים שאנחנו חלק מהמכלול הזה. בית ספר היה מקום ללמוד ולא מקום טיפולי, עכשיו נכנסת לתוכו שפה חדשה. אנחנו מצליחים להכניס את אנשי המקצוע לבתי הספר, אבל יש מחסור במסגרות שייתנו מענה. גם ההורים היום חשופים יותר למענים שקיימים, ודורשים עזרה להתמודד עם בני הנוער.
ילדים נחשפים לתרבויות אחרות. אנחנו מנסים לחשוף אותם לתכניות במערב העיר, אבל אנחנו צריכים לעשות את זה ברגישות. לבדוק היטב מה התכנים, מי האנשים. יש מודלים או תכניות שפועלות יפה במערב העיר, אבל צריך לדעת איך להתאים אותן למזרח העיר. גם ההגדרה של ילד שנמצא בסיכון שונה בין האוכלוסיות.
יעקב חשין:
אדבר על ההתמודדות שלנו עם נוער בסיכון בחברה החרדית. האתגר המקצועי שלנו הוא איתור הנערים שנמצאים בסיכון. בחברה החרדית לא קל לאתר את הנערים בשלב הראשון של הנשירה. מאוד קשה להבין שהם נמצאים במקום אחר. למראית עין הם נמצאים במוסדות החינוך, במשפחה ובקהילה, ובעצם הם במקום אחר, ממש זהות כפולה. האיתור הוא מורכב. מעבר לזה, נדרש גישור בתוך המשפחה ובתוך הקהילה.
הקמנו בשכונת נווה יעקב מועדון פתוח. זה כלי חשוב לאיתור, ומבחינת הנערים זה מועדון פתוח לשעות הפנאי, שבו הם יכולים להכיר בני נוער שנמצאים במצבים דומים לשלהם. זה מאפשר לנו ליצור קשר ולהבין מה עובר עליהם. במועדון אנחנו מפעילים תכניות לאורך השבוע.
אחד הפרויקט הוא פרויקט סח”י. בני נוער מאתרים בעצמם משפחות באזור שלהם שנמצאות במצוקה. פעם בשבוע הנערים מבצעים איסופים ברשתות מזון ולאחר מכן מחלקים אותו למשפחות. יש טקס מקדים שנקרא מעגל החסד, התכנסות ושיחה סביב הנושא של נתינה. הפרויקט מתקיים למעלה משנתיים, ואני עוד לא ראיתי פרויקט כל כך מעצים. ההתחשבות באחר והנתינה עובדת. אחד הנערים סיפר לי שמאז שהוא משתתף בפרויקט סח”י הוא לא מתגנב לאוטובוסים. האתגר המקצועי האמיתי הוא כל הזמן להקשיב לנערים וללמוד מהם.
צחי גולן:
אנסה למקד אותך, איפה אתה רואה את השפעת העובדה שהם חיים בעיר מעורבת? האם זה גורם מגביר סיכון או מגביר סיכוי? מה עמדתך כאיש מקצוע וכאזרח, כאדם, ביחס לעירוב ולעירוב הפוטנציאלי?
יעקב חשין:
הסיכון והסיכוי תלויים באופי של הנערים עצמם, שנמצאים בתקופה הרגישה של גיל ההתבגרות. ככלל חשובה התמיכה הרגשית, כדי לא להסתנוור. עיר שיש בה כל כך הרבה תרבויות וכל כך הרבה מושגים יכולה לבלבל נער שנמצא במשבר. קל מאוד ליפול. אני נולדתי בבני ברק. יכול להיות שבעיר סגורה מאוד ייקח לנער יותר זמן להכיר דברים אחרים, גם אם הוא במשבר. ואולי עד אז יזהו את המשבר שלו ויוכלו לתמוך בו. בעיר מעורבת גורם הזמן הוא מאוד משמעותי, ריבוי האפשרויות קיים בשטח, זמין.
חייבת להיות הפרדה בין השקפת עולמי לבין רצונם של הנערים, במקום שבו הם נמצאים. ההפרדה נדרשת כדי להבין ולהרגיש את המקום שבו הנער נמצא. אין כאן מקום לערב עניין דתי. העבודה היא מקצועית, עניינית, לא קשורה לנושא הדתי.
בחברה החרדית קיימת הסתגרות וקיים ניסיון לשמר ערכים תרבותיים. אי אפשר להתעלם מהקושי המוגבר של נערים בסיכון בחברה החרדית, מבחינה תרבותית. בקונפליקט הזה יש לנו המון עבודה. בשנים האחרונות מזהים יותר פתיחות. הורים מוכנים יותר מבעבר לקבל את הילדים השונים. היום המגמה היא להתמודד, ולהשאיר את הילד השונה בחוג המשפחה. אם בן משפחה יוכל לקבל ולהבין את האח או את האחיין השונה, יש בזה צעד לקראת הבנה של אוכלוסיות אחרות בחברה.
רנאן עליאן:
עיר מעורבת יכולה לתת מענה יפה מחד, ויכולה מאידך גם להגדיל את הסיכון. היום במערכת החינוך יש הרבה תכניות רוחביות, ומקפידים לעשות התאמות. ברוב התכניות האוכלוסיות השונות נפגשות בנקודות שיא, וזה המודל המוצלח ביותר. אם לא עושים הכנה מוקדמת נוצר לפעמים פיצוץ, ובמקום להרוויח מהמגוון בעיר המעורבת יוצאים נפסדים.
אנחנו מפעילים תכנית של יזמות. אנחנו עובדים עם ילדים בסיכון שלא מוצאים את מקומם בבתי הספר. מאפשרים להם מרחב עבודה שבו הם מייצרים מוצר ומשווקים אותו. לפני שלוש שנים התאימו את התכנית למגזר הערבי. אנחנו מאפשרים לנערים הצלחה בתוך הקהילה. מספקים להם מטרה ויוצרים מקום שבו הנער חווה הצלחה. רק אחרי ההצלחה בתוך הבית אנחנו חושפים את הקבוצות הערביות לשאר הקבוצות במערב העיר.
ילד שטוב לו, שיש לו מטרה, ילד שמח, יודע להציל את עצמו. הוא יודע להשתמש באנשי הצוות שנמצאים בסביבתו. אנחנו צריכים להאמין בהם ולתת להם את הסיכוי שלהם. לא להכתיב להם מה הדרך הנכונה. להקשיב, לראות איפה הם נמצאים, מה קורה סביבם. אנחנו צריכים להיות רגישים מאוד.
אן לוי:
באופן כללי, בכל מפגש בין שני אנשים יש פוטנציאל לנבדלות או להזדהות. נער בגיל ההתבגרות שנמצא במצב סיכון ינסה להחליש את הצד השני. אם אני חלשה נוח לי שמישהו יהיה חלש ממני. כל מפגש יכול להיות מדידה של כמה אני חזק מול מי שנמצא מולי. עם קצת הכוונה מגיעים למקום שבו הנערה מודדת כמה היא חזקה, ולא כמה היא חלשה. אנחנו מנסות לחזק.
לכולם יותר קל להתמודד עם שנאה ועם פחד כשמגיעים עם ביטחון עצמי. ברגע שלי ברור מה טוב לי, ברור לי לאן אני שואפת ומה אני צריכה לעשות כדי להגיע לשם, השונה באופן טבעי נעשה פחות מאיים. גיל ההתבגרות הוא באופן כללי תקופה מסוכנת, אבל גם כל חוויה חיובית היא עצומה. נער שרגיל להיות זה שנתמך, ופתאום יש לו כח לתת למישהו אחר – זה עצום. אלה הכלים שאנחנו מנסות לתת.
אסף נהרי:
אני אפריד בין השטח למסגרות. כשמגיעים בני נוער מאוכלוסיות שונות לתוך בית הקפה יש לנו הזמדנות לנסות לחבר וליצור כבוד הדדי. נער במצוקה מתבצר במקום שממנו הוא בא. זה הכוח היחיד שלו. יש סקרנות מסוימת אצל בני הנוער, ולאט לאט, סביב שיח מסוים, הם מסוגלים לקבל את השונה ואת האחר. בית הקפה מאוד מגוון. גם הקהילה הלהט”בית נכנסת לבית הקפה.
בשטח עצמו אני יותר מתעסק בהפרדה. יש חלוקה ברורה בשטח. אנחנו מגיעים לכל אוכלוסייה בנפרד, ולא מנסים לעשות שם את החיבורים, כי שם יש מאבקים אחרים לגמרי, קשים יותר – אלימות, סמים. שם הם למדו לכבד טריטוריות, ואנחנו מגיעים לכל כיכר בנפרד.
אורנית בן ישר:
אם התהליך הפנימי הוא נכון, אז המפגש עם האחר הוא יותר קל. אנחנו מייצרים מפגש בין שווים, שלומדים את אותו עולם תוכן, העולם הטכנולוגי, שבו סט הכישורים שווה בין הקבוצות.
שאלה:
יעקב, העולם החרדי רוצה להסתגר, אני מבינה, אבל האם יש סיכוי למצוא את השיתוף ולא את הבידול? את מה שטוב בלחיות בעיר מעורבת?
יעקב חשין:
כשיש תחומי עניין משותפים ומייצרים למידה משותפת אז המחיצות יורדות, אבל כל חיבור שהוא מבוסס על תחום עניין משותף או על צורך משותף הוא זמני. אנחנו לא מנסים לייצר חברה אחת. אם נרצה או לא נרצה, החברה מחולקת. המטרה היא לנסות לחיות נכון זה לצד זה. חברות עם השקפות עולם שונות אבל ללא קונפליקט. בעניין הזה העיר המעורבת דווקא יכולה לתרום, וליצור חוסן. היכרות עם ציבורים שונים באופן בלתי-אמצעי היא חיובית. במובן הזה קיים חוסן בעצם הגדילה יחד.
שאלה:
מה זה נער בסיכון? מי שלא בבית הספר הוא נער בסיכון?
צחי גולן:
ההגדרה המקובלת בישראל לנער בסיכון היא ההגדרה של ועדת הלל שמיט 2006. נער נמצא בסיכון כאשר הוא במצבי סיכון במשפחה, בבית הספר, בסביבתו.
רנאן עליאן:
אם אני יוצרת חוויה טובה עם האחר, זה יוצר סיכוי ואופק ליצור דרך חיים אחרת. לפעמים מספיקה חוויה חיובית משמעותית אחת שמכבדת אותי כדי לתת סיכוי לחיים טובים יותר יחד.
נערה שיוצאת מהנורמה היא בסיכון. השאלה מה מידת הסיכון וכמה הסביבה תומכת. ברגע שנער או נערה מחליטים לסטות מהנורמה החברתית רמת הסיכון מאוד תלויה במצב האינדיווידואלי.
אן לוי:
התפקיד שלנו כעובדי עם נוער זה לאפשר רצף. מרגע שנכנסים להגדרה של סיכון צריך לאפשר רצף ותזוזה עליו. אם נאפשר לנער חרדי לבדוק עולמות אחרים בלי לאבד את מקומו בבית מה טוב. התפקיד שלנו הוא לאפשר תנועה של בדיקה, מבלי להגיע למצב סיכון קיצוני.
אסף נהרי:
נערים חרדים שנפלטו מבתים חרדיים חווים נתק. הדלתות בבית נסגרו, הנער נמצא בסיכון, הוא מנותק. המשפחה מבקשת לגונן על שאר המשפחה. בהתחלה מאוד כעסתי, והיום אנחנו מתחילים להבין יותר ולכעוס פחות. מנסים לעזור להורים לעטוף חזרה את הילד, להחזיר אותו הביתה.
יעקב חשין:
אנחנו רגילים להגדרה של נוער בסיכון, אבל יש כל מיני הגדרות, נוער נושר, שבבניקים, פרחחים. כל אחד מגדיר את הסיכון מנקודת מבטו. ההגדרה היא קשה. מקובל להגדיר כסיכון דפוס של התנהגות עבריינית או חשש שנער יתדרדר לפלילים.
שאלה:
אסף, התייחסת לבנות יהודיות שהולכות עם ערבים כבעיה. למה זאת בעיה?
אסף נהרי:
זאת בעיה. נוצרים מאבקים קשים ואלימות קשה סביב העניין הזה. זאת תופעה שאנחנו חסרי אונים מולה. יש פה סכנה.
אן לוי:
המציאות בשטח היא שיש חיבורים שיוצרים בעיות מבחינת העבודה עם הנוער. כשנערה יהודייה יוצאת עם בחור ערבי, זה יוצר בעיה. מעבר חד לחברה לא מוכרת הוא מסוכן.
שאלה:
אני מלוד. אנחנו גם חיים בעיר מעורבת. העניין הזה עולה כל הזמן. מישהו מכריח את הבנות האלה? אם לא, זאת לא בעיה. זאת הבחירה שלהן.
צחי גולן:
אני רוצה לא להיכנס לעניין הזה, ולהגיד שמבחינתנו נער שעושה מעבר חד, נער שחוזר בתשובה, נערה שעובדת בזנות, אלה מצבים מסוכנים. הם לא מגיעים לקונפליקט הזה מתוך מקום של חוסן. הם מגיעים מחוסר בררה, ושם אנחנו כעובדי החטיבה לקידום נוער נמצאים.
אני רוצה לסכם ולהתחבר גם בנימה אישית, כתושב קריית יובל. אני מאמין שהמפגש התרבותי הוא מעשיר ומפרה. זאת התפיסה הראשונית שלי, אבל אנחנו רואים בשטח את הדבר הזה גם כגורם סיכון. אני מאמין שירושלים יכולה לצמוח למשהו יותר מחבר, יותר חזק, לטובת העיר ולטובת האוכלוסיות שחיות בה.
סיכום ועריכה: אסיף הוצאה לאור, מרכז כתיבה ועריכה