מושב בשיתוף עיריית ירושלים – אגף החברה וחברה למתנ”סים – מחוז ירושלים
(17 בנובמבר 2016)
ברכות:
- ד”ר עדית דיין, מנהלת מחלקת רווחה וקהילה, הקרן לירושלים
- רנירוזנהיים, מנהל אגף חברה, עיריית ירושלים
- יוליבן לביא, מנהל מחוז ירושלים, החברה למתנ”סים
- שייקה אל עמי, מנהל מינהל גינות העיר ירושלים
מנחה: שייקה אל עמי, מנהל מינהל גינות העיר ירושלים
הדוברים:
- איברהים אבו שינדי, מנהל המרכז הערבי-יהודי ביפו
- תמר וויס, יוזמת של מפגשים בין תרבותיים בפארק המסילה, ירושלים
- מוחמד עליאן, מנהל מתנ”ס אבו תור וסילואן
- אושרה בן זכאי, מנהלת יחידת הנוער, מינהל קהילתי יובלים
- שלום בוגוסלבסקי, פעיל חברתי
ד”ר עדית דיין:
רב תרבותיות כאתגר קהילתי בעיר מעורבת – מה זה אומר? הנושא חשוב ומורכב. להדגמת המורכבות אציג רשימה של בקשות שמגיעות לקרן לירושלים לתמיכה – תכנית לנוער יוצא אתיופיה במטרה לחזקם, מועדון לנוער בסיכון לכל המגזרים וכל רמות הדתיות במטרה ליצור היכרות באמצעות חוויות משותפות ותחומי עניין משותפים, תכנית לניצולי שואה דוברי אנגלית, מועדון חברתי לניצולי שואה חרדים, תכניות בתחום התאטרון – כל הצעות אושרו למימון. התכניות מגוונות, כל אחת נועדה להדגיש פן אחר ולהעצים קהילות אחרות. יש יותר מאמת אחת, והמורכבות רבה, ולכן אנחנו פה: לדעת שיש יותר מדרך אחת להתמודדות עם הרב-תרבותיות.
רני רוזנהיים:
אם נחלק בין מזרח ירושלים והמתחים בחברה היהודית – במזרח ירושלים כמעט מעורבות פוליטית. אין גוף פוליטי שדוחף להשגת תנאים ומשאבים. לכן הדרג המקצועי יכול לעשות כהבנתו. זה מאפשר הסתכלות אחרת וזה אתגר משמעותי. אני חושב שהדרג המקצועי קולט את זה ועושה עבודה מקצועית ללא מעורבות פוליטית. לדעתי, שמונים אחוז מהסוגית שמגיעות לעיתון בעניין עימותים פוליטיים סביב ציבור דתי לאומי חרדי דתיים חילוניים – אילו הייתה תשובה טובה, הדרג הפוליטי היה שמח לא היה להיגרר לתוכה. ברוב המקרים הוא נגרר לתוך העניין. השדה שבו הדברים צריכים להיות מובלים הדברים הוא השדה הקהילתי. לפעמים העירייה הייתה רוצה לבחור את מה שהקהילה תבחר. כאן המתח, והעבודה של העירייה היא לגשר על זה. באחת השכונות נכנסים להליך עם המינהל הקהילתי והיה ברור שהקילה תתנגד למה שהעירייה מציעה. שאלתי האם אפשרי שהעירייה תכיל דבר כזה, שיהיו פרסומים נגד העירייה, כלומר כשאתה הולך לקהילה ולא מקבל במאה אחוז את מה שאתה רוצה. זה חלק מהמשימה שלנו.
יולי בן לביא:
עשרה קבים של יופי לקחה ירושלים, וגם עשרה קבים של מחלוקות וקונפליקטים. השאלה היא אם אפשר לחיות אתם. הכנסנו מנהלים צעירים ומוכשרים לירושלים, גם במגזר הערבי וגם בחרדי. השפה היא דבר משמעותי בבניית הקשר. יש בבית צפפה למשל אולפן ללימוד עברית. אנחנו גם עוסקים בצמצום פערים גם בלימודים. למשל פתיחה של רשת משחקיות בגיל הרך לאוכלוסייה החרדית או מלגות לחרדים ללימוד אנגלית. היו לנו אמנם מחלוקות בעשור או בעשרים שנה האחרונות. אבל אני רוצה להזכיר את יובלים. שם סלע המחלוקת נשאר עד היום.
ברמות עדיין החרדים מחרימים את הבריכה. השאלה היא איך המנהיגות המקומית מתמודדת עם האתגר של רב-תרבותיות. כשהיה שינוי דמוגרפי, עדיין החלקים בפאזל ידעו לשחק משחק דמוקרטי ולכבד את כל המגוון של האוכלוסיות. כשהיה מהפך ובחרנו מנהלת חרדית, המנהלת דאגה שהבריכה תהיה פתוחה בשבת כי דאגו לכבד את החילונים גם אם היו מיעוט. ברמות לעומת זאת כשהפוליטיקה מתערבת וזה הופך למחלוקת פוליטית ואז גם קהילתית, יש בעיה ארוכה. דוגמה מיובלים: ההנהלה החליטה שרוצים לקיים פעילות בשבת. אני דוגל בזה שההנהלה המקומית קובעת, והיא שמעצבת את פני התכניות. אבל היה לי ויכוח עם ההנהלה. עד היום היה קונצנזוס והיום אתם רוצים להפעיל פעולות בשבת, שזה לא היה עד היום. התשובה שלהם הייתה שהסטטוס קוו הופר מזמן, ולאוכלוסייה החילונית אין מה לעשות בשישי שבת. שאלתי איפה ההידברות, שהרי יש שם גם חרדים ודתיים, וזה לא נפתר. לפחות בינתיים ההנהלה השכילה להבין שזה צריך להיות בהידברות.
אני הייתי מנהל המתנ”ס ברוממה, ואז היה רוב חילוני. לאט היה שינוי דמוגרפי, וכשסיימתי כבר היה רוב חרדי, והיה לחץ של התושבים להפוך את ההנהלה, ושהמתנ”ס יהיה חרדי. התייעצתי עם הרב גנץ, והוא אמר שהוא רוצה בכל זאת לשמור על מערכת היחסים העדינה, ולכן הוא רוצה שעדיין הרוב בהנהלה יהיה חילוני. רק לפני שנתיים זה השתנה. הרעיון הוא של קידום יחסים תוך הידברות. אולי צריך אמנה משותפת.
“על קו התפר” – מודלים למפגש ולחיים משותפים במרחב הקהילתי
שייקה אל עמי – יו”ר המושב:
הריבוי הכניס אותנו לעימותים לא פשוטים, אבל אפשר לראות בו מתנה גדולה. המתח הביטחוני הוא חלק מהעניין, ולצדו עימותים על זכויות ציבוריות וקהילתיות, על צביון השכונה וצביון העיר, וגם פוטנציאל לעושר למפגש ושיח. אבל צריך לעמול עליו. זה לא עושר שנמצא ברחוב. צריך לחפור ולגלות אותו. חשבנו לייצר מפגש עם האנשים שעוסקים בעיצוב פניה הקהילתיים של העיר. הפאנל כאן הוא על פוטנציאל העושר. אני מבקש שכל אחד יספר על ההתנסות שלו.
איברהים אבו שינדי:
השם הוא מרכז ערבי-יהודי כי רוב הגופים נקראים יהודי-ערבי. כמי שגדל בעיר מעורבת, עסקתי הרבה בקידום נוער, הייתי עובד סוציאלי ואני מכיר את ירושלים. לגדול בעיר מעורבת זה להתמודד עם הקונפליקט באופן יומיומי, ולהתמודד עם ריבוי הזהויות שלך שמחודד באופן יומיומי. החברה למתנ”סים היא חברה ממשלתית אבל בתל אביב הוחלט שהמתנ”סים שייכים לעירייה והמרכז שהקמנו שייך לעירייה.
העבודה היא אינטנסיבית וארוכת-טווח. אם רוצים לקדם סובלנות צריך לעבוד שנתיים-שלוש לפחות. בעירייה יש תקציב ויש גם תרומות, ואם קובעים מדיניות, אפשר להמשיך אותה כי יש תקציב של עירייה. יש הרבה עמותות שעסקו בסובלנות. היו אולי 140 לפני 10–15 שנה, והיום הרבה פחות. זו בעיה שגופים משנים מדיניות: שנה אחת עוסקים בנוער ושנה אחרת בנשים.
אני מאמין שצריך אינטנסיביות, עבודה לטווח ארוך ולהתחיל בגיל צעיר. התחלנו פרויקט סובלנות בגני ילדים. נבנו ספרים, יש פרויקט כיתות נפגשות – פעם בשבועיים מביאים כיתות אלינו לעבודה. אני רוצה שהילד קודם כול יכיר את האחר סביב נושא של שפה, מוזיקה ותנועה, יכירו זה את זה ואז נדבר על קונפליקטים. צריך להתחיל במשהו שיהיה גשר. חשוב קודם כול להכיר כי יש מערכות חינוך נפרדות: מערכת יהודית מערכת ערבית. אולי נפגשים רק באוניברסיטה.
אם אני מאמין בחיים משותפים – זה לא שמאל. לקבל ולהבין את האחר, זה חסר במדינה, ולכן צריך לעבוד עם כולם. לכן עובדים עם כל בית ספר, כי זה אומר לעבוד עם כולם. יש אנשים קיצוניים מאוד בכל צד. אני כתושב משתדל לעבוד ביחד – ערבים ויהודים. אנחנו על הקו, וכולנו יחד, כל מי שרוצה – תעלו על הקרונות.
אושרה בן זכאי:
אצלנו ביובלים יש מגוון רחב של אוכלוסיות וקהילות שונות. אצלנו יש גם בית ספר כי”ח עם הרבה שיתופי פעולה ועם אוכלוסיות מעורבות. יש לי קשר אישי עם מורות ורכזות ערביות מוסלמיות. אני גדלתי בקריית ארבע, ואנחנו מכבדות זו את זו. ההתייחסות שלי היום היא יותר באוכלוסייה הדתית חרדית מול החילונית. יש מישור של עבודה מול בתי הספר. אנחנו עושים חיבורים של בית ספר חילוני עם דתי לאומי. החרדים עוד לא מסכימים לשתף פעולה. זה מישור אחד. מה שמדהים לראות הוא שהנוער סובלני מאוד. יודעים לדבר זה עם זה עד כדי שבתי הספר חושבים להפסיק את הפעילות כי אין די מלחמות שיצדיקו את הפעילות. סביב רצח רבין היה יותר עניין, כי זה מה שמוציא את הדתיים משלוותם.
עם בתי הספר הולך טוב. עם מרכזים אחדים יש בהתחלה מתח והתבצרות, ועם הזמן כשרואים שיש שיח משותף, מסתדרים טוב. נפגשים מחוץ למסגרת הפעילות. אצל היותר מבוגרים דווקא יש בעיות. יש קבוצה לא קטנה של חרדים. הדתיים לאומיים קצת יותר פושרים, אבל בגדול יש כל הזמן רצון להכיר ברמה הפרטנית. מבחינת החילונים הקושי הוא לא כשהם מול בן אדם חרדי אחד אלא הטענה היא שאתם, החרדים, יודעים להתארגן לוחמניים ולהשיג בדרך זו את המטרות שלכם וזה גורם אצל החילונים פחד רצון להישרדות.
ברמה האישית אין בעיה עם השכנים, אלא הקושי הוא ברמה הקהילתית, כשאתה רוצה להוביל מהלך בקהילה. כתושבים זה מעורר בעיה. החילוניים דואגים מאוד שהחרדים רוצים שיהיה בית ספר חרדי בתוך השכונה, כדי שלא יצטרכו הילדים לקחת הסעות אל מחוץ לשכונה. החילונים דואגים שאם זה יקרה, יבואו יותר חרדים, וזה ישנה את צביון השכונה. גם בחגים יש מלחמות, למשל חרדים מול רפורמים. המטרה שלנו היא לאפשר לכמה שיותר קהילות לבוא לידי ביטוי ולייצר תשתיות באופן שהם יוכלו לבוא לידי ביטוי שם. אני רואה תקווה בקרב בני נוער. תמיד אומרים שנוער רואה דברים בשחור לבן, אבל אני לא רואה את זה גם כאשר המפגשים מאולצים. יש מקומות שבהן האוכלוסייה של הנוער החרדי היא ברובה נוער בסיכון. החרדים כבר מבינים שצריך לטפל בנוער חרדי בסיכון. אנחנו מביאים ניידת שמאפשרת לפגוש אותם מחוץ לשכונה. יש הרבה נקודות שמבינים שכולם בני אדם, ומתמודדים עם אותם דברים, ומעניין שאפילו נוער בסיכון, שנמצא במקום של הישרדות מתמדת, יכול לראות את המקום המשותף ואת החיבורים.
מוחמד עליאן, מנהל מתנ”ס אבו תור וסילואן
נולדתי בכוויית והגעתי הנה בגיל עשר. לאבא שלי הייתה אזרחות ישראלית לפני שנסע לכוויית. למדתי בבית לחם ושם למדתי מה זה מחסום. פעם עלה לאוטובוס חייל דרוזי ואמר בערבית: כל הגברים שירדו. הייתי בן 11 וחצי והוא ניסה להוריד אותי בכוח. אישה אחת אמרה לו: תעזוב אותו, זה ילד קטן. אמרתי לו שאני ילד, לא גבר, לכן לא ירדתי. מאז התחלתי להתעניין בנושא.
אני גאה שאני מוסלמי, ערבי, מנהל מינהל קהילתי, שלמדתי באוניברסיטה העברית ושאני מדבר לפניכם ומקבל מה שאני צריך לקבל. בחלק מהדברים אני מרגיש כאזרח שקיבל וצריך לתת. אבל אני גם רוצה שתהיה לי גם מדינה פלסטינית ושהעם שלי יחיה בטוב. נזכרתי במה שאנשים אומרים לי באבו תור סילואן. זה היה תפקיד מאתגר, והזהירו אותי לא לקחת את התפקיד. אחרי שנה אני אומר שאני לא מצטער שנכנסתי לתפקיד. אנשים צמאים לשירות אבל מפחדים. אומרים שירושלים המזרחית היא חלק כבוש. הישראלים אומרים שזו בירת ישראל והפלסטינים – שזו בירת המדינה הפלסטינית, ובמדינת ישראל אנחנו צריכים לחשוב איך לחיות ביחד. את זה אני מנסה להביא לבעלי ההחלטות בעיר.
העירייה צריכה לאפשר תשתיות, ולא ליצור פערים. אם אני רוצה להפגיש בבית צפאפא ערבים ויהודים, קל לי יותר בבית צפאפא מאשר בסילואן. באבו תור סילואן אין מפגשים כמעט, כי אנשים אומרים: לפני דו-קיום אנחנו רוצים קיום.
המטרה שלי שהדור הבא יתחיל ללמוד איך לדבר, ללמוד את השפה של האחר, ואולי הדור הבא יפתור את הבעיה שהמדינה לא יכולה לפתור. כמו שנאמר בקוראן, שאנחנו צריכים לאהוב את האחר שאנחנו אוהבים את עצמנו. אנחנו צריכים קיום לפני דו-קיום, שתהיה רווחה, ולמלא את הפנאי. היום אין לנו מקום לפעילות נוער אלא בבתי הספר, והילד וצריך לעשות את זה בבתי הספר.
תמר וויס:
אני אומרת שהמרגלית דווקא נמצאת ברחוב, ושעם הרבה הבנה והערכה למה שנעשה לגבי המפגש שצריך ליצור – המפגש למעשה כבר קיים ברחוב, בסופר ובכל מקום. אני תושבת שגרה ליד פארק המסילה. פארק המסילה מחבר בין שכונות מגוונות, בין צפאפא, תלפיות, קטמון והמושבה הגרמנית. אני רוצה לספר על יוזמה אחרת, שמראה שהמרגלית ברחוב. זה לא יפתור מחלוקות אמתיות, אבל אולי המפגש הטבעי בין האנשים ישנה את סוג הדיון.
היוזמה נוצרה על ידיי ועל ידי עוד תושבות בשכונה. הרגשנו שכל כך הרבה אנשים עוברים שם מכל כך הרבה סוגים, ולא נוצר קשר ואין אפשרות להיכרות. לכן הודענו על זמן ומקום, והזמנו אנשים ל”סיפורי שכנים” (“שכנים זה לא רק פרצופים ברחוב”) – בבית של מישהי פעם בחודש – כל מי שרוצה מוזמן. לפעמים חוזרים אותם אנשים ולפעמים באים אנשים חדשים. שלושה אנשים מספרים על עצמם רבע שעה ואז כל אחד פונה לזה שלידו, והוא מדבר אתו עשר דקות על נושא שאנחנו נותנים או נושא חופשי. זה נשמע פשוט, אבל אני מרגישה שהשפעה של זה אפילו עליי עצומה. זה פשוט פתח לי את הראש וכל אדם ברחוב לחשוב איזה סיפור יש מאחורי כל אדם ברחוב. אני באמת מרגישה שהעניין החווייתי הוא טבעי ולא מאולץ. הדבר הבולט שזה בא מלמטה גם אם יש מנהל שעוזר לנו ותומך בנו בפרסום ובקישור. אבל זו לא הרגשה שזו אג’נדה שבאה מלמעלה.
אנחנו בעצמנו עברנו עם זה תהליך, וגילינו שפחות צריך להתערב. בהתחלה זה היה בבית, ועכשיו זה ברחוב. אנשים נעצרו והקשיבו, השתתפו ועזבו כשרצו. בהתחלה ניסינו לחשוב למי יש סיפור מעניין, ורק מי שיש לו סיפור מעניין יספר את הסיפור , אבל היום זה ספונטני. אנחנו לא יודעים מי יספר את הסיפור שלו. זה נעשה נכון יותר. אני חולמת שיום אחד נעשה את זה ברמי לוי, למשל, כי שם נמצאת העיר המעורבת.
שלום בוגוסלבסקי:
אני חולק שזו עיר מעורבת, זו עיר בקונפליקט. לדוגמה אם מגיעה אליי קבוצה של צוערים בשירות המדינה, שזה הדור הבא של מי שאמור לנהל את הדברים, ואנחנו רוצים לעשות סיור במזרח העיר, קצין הביטחון אומר שאסור להיכנס לשם. עוד דוגמה: קיבלתי הודעה מהמכינה הירושלמית שהם רוצים לעשות סיור ל-52 איש במאה שערים. אני אומר שאני לא עושה את זה, כי התושבים לא אוהבים את זה. לא נעים להם. אני לא רוצה להעיק על התושבים. אני רוצה שהתיירות דווקא תפעל לטובת התושבים. לכן אי-אפשר לדבר על עיר מעורבת אלא על עיר שגרים בה כל מיני אנשים, שהקיום של השני הוא ברמה של משהו נסבל. אנחנו כאילו נאלצים לסבול את האחר.
זה מין כלוב, ואתאר אפשר לתמרן במטר המרובע שמשאירים לנו. הסכסוך בן מאה שנה כעת, ואנחנו לא נפתור אותו, וזה מה שמשפיע יותר מכל דבר אחר. לא ניתן להרגיע במצב שחצי עיר חיה סביר והחצי השני בזבל. צריך פרויקט לאומי. ברקת קיבל הערכה לפני שמונה שנים שנדרשים לכך שני מיליארד שקלים. אני לא מדמיין שנתניהו ישקיע סכום כזה או אפילו מחצית למען תושבי מזרח ירושלים.
ירושלים’ ביחסי תחרות עם תל אביב ועם רמאללה. הרבה מהתיירות לארץ מגיעה לירושלים לביקור קצר וחוזרים לבלות בתל אביב. כל הפלסטינים שפעם היו באים לירושלים ומוציאים כאן את הכסף שלהם, מגיעים היום לרמאללה, ששם יש קניונים ומקומות בילוי וקניות. הכסף שהיה יכול להגיע לירושלים, הולך לרמאללה.
זה סט האילוצים. אנשים פוחדים להתעסק במצב שנוי במחלוקת כדי לא להיחשב כשמאלנים וכבוגדים. זה לא קשור לימין ושמאל, כי דווקא ימנים עבדו במזרח העיר בזמן האחרון, אבל אנשים נשחקים ומעדיפים לעסוק בעניינים פחות שנויים במחלוקת.
שינוי קטן בכל זאת: נקודה קטנה בקיץ 2014, היום שבו נרצחו ארבעת הנערים. זה היה תהליך ולא עניין חד- פעמי, אבל הזעזוע הזה הכניס את החברה האזרחית לכיוון חשיבה חדש, ועשה את המעבר לחשיבה שאי-אפשר להתעלם מכמה דברים שקיימים. יש הרבה מוכנות היום בחברה האזרחית להתעסק עם הדברים האלה. יש מוכנות לדיאלוג. הם אומרים תנו לי מישהו בסילואן שאפשר לדבר אתו. הייתי שם את הדיאלוג בסוף הרשימה של מה שיש לעשות, משום שדיאלוג שלא הופך למעשה, לא רק שלא עושה שום דבר, אלא בסוף אנשים גם לא רוצים את הדיאלוג. אני מאמין שפלסטיני חושב: אני 20 שנה מדבר, ולא קיבלתי כלום, אפילו לא מדרכה, והישראלים 20 שנה מדברים ונראים יפי נפש ושוחרי שלום.
אסטרטגיה אחת זה לדאוג לתת שירותים. לתת מדרכה או פינוי זבל ולא שורה של תירוצים למה לא לעשות. עוד אסטרטגיה שאפשר לנקוט בצורה רחבה היא להרחיב את המקומות הרגועים. המקום הכי מסוכן באופן מוחלט הוא בשער יפו, קילומטר דמים, רצועה צרה ששם אירעו רוב מקרי האלימות. קרוב מאוד לשם, נמצאים שני המקומת השלווים ביותר בירולשים: קניון ממילה ופארק טדי. לשם מגיעים יהודים וגם ערבים, חרדים חילונים בפארק טדי. אני לוקח את העיקרון הזה מספר הג’ונגל. שם חוק הגונגל אומר שהחיות לא אוכלות זו את זו ליד מקור מים אלא רק בתוך הג’ונגל. האתגר הוא להוריד את האינטראקציות השליליות למינימום ולהגביר את החיוביות, ולעודד את המקומות של מקורות המים.
להעלות את המפלס הפיזי של הלחם והחברה, ואז אפשר על זה ליצור מפגש ודיאלוג ואולי פעם יהיה גם הסדר פוליטי כזה או אחר.
שאלות מהקהל:
- שאלה לאברהים – האם אתה יכול לראות בחזונך מרכז ערבי-יהודי בירושלים? מעניין אותי לדעת איך משפיעה על התושבים ביפו הכניסה של בעלי הון ליפו ועלייה מהירה של מחירי הדיור.
- את המדינה הזו בנו בני נוער. מעניין אותי למה אתם חושבים שבני נוער לא יחשבו על פתרונות דמוקרטיים. אנחנו יודעים מבני נוער שאם אתה שם את הסכסוך על השולחן, הם מביאים גם פתרונות טובים יותר, במקום לגדל אותם לפחד מהסכסוך.
- כמו שיש מרכז ביפו ובחיפה, אין סיבה שבירושלים לא יהיה מרכז ערבי-יהודי. זה חזון חשוב. אני ניהלתי בעבר את גילה, וחלק מלקוחות מרכז הספורט היו מיישובים ערבים. כחזון עירוני זה בהחלט ראוי. כיום יש בירושלים באימקא מרכז משותף. כילד למדתי לשחות באימקא, והמדריכים היו ערבים. יש גם מעון יום משותף ובית ספר דו-לשוני.
איברהים אבו שינדי :
אני מאמין שצריך לעבוד יחד, אבל יש לי חברים ערבים שמתנגדים לדעתי. למרות כל הקשיים אחרת אי-אפשר לעבוד בבועה שלך אלא ביחד. המרכז שלנו ביפו בפתוחמ-7 עד 11 בלילה. יש לנו הסכמה עם משרד החינוך ותלמידי בית הספר ביפו מגיעים פעם בשבוע בשעות הבוקר כחלק ממערכת הלימוד לשעתיים וחוזרים לבית הספר. אם עובדים עם מערכות ממוסדות זה קל. ניתן הכשרה מקצועית ונוריד את המתח. גם פעילויות אחר הצהריים חשובות. אנחנו רוצים לעבוד עם נוער ועם נשים ולשנות התנהגויות ועמדות, ומבקשים שיעשו משהו למען הקהילה. דיאלוג זה דבר חשוב – אבל חשוב גם דרך העבודה והעשייה לשנות עמדות למען הקהילה. החלום שלי שיהיו עוד מרכזים קהילתיים פתוחים מ-7 עד 11 בלילה, ושם יהיה הכול. לגבי הדיור, המחירים עלו מאוד. אבל המסגדים והכנסיות ביפו ולכן האנשים לא עוזבים את יפו. לכן יש בעיה קשה ויש לחץ של ערבים ויהודים להקצות דירות לאוכלוסייה הערבית. משרד השיכון הבטיח דירות לאוכלוסייה הערבית.
אושרה בן זכאי:
מי שעובד עם נוער שאת חייב להיות אמיתי וישיר. עולים דברים מורכבים מאוד. לבני נוער אין סבלנות רק לדבר, אלא צריך עשייה משותפת. התהליך ארוך. הדברים עם נוער מגיעים לפעמים לטונים גבוהים אבל זה עדיין דיבור משותף. נכון שהם נפגשים ברחוב כל הזמן, ועצם העובדה שיש עובדים ערבים זה יוצר חיכוך, למשל מול נוער בית”ר. אנחנו עושים עם כולם עבודה רצופה. לפעמים צריך מלמעלה ליצור מפגשים במקום סטרילי ליצירת דיאלוג ולהיכרות. זה המקום שיכול לעדן את הדברים. קודם כול צריך לחוות את האדם ורק אחר כך לשמוע את השקפת עולמו. כך יהיה יותר קל לגשר על דברים.
תמר וויס:
הפוליטי זה כאן, ואלה החיים. צריך גם לדאוג לזכויות, וגם להכיר. זה בלתי נפרד. המודל שהצעתי אומר שאנחנו ממילא נמצאים ברחוב ולכן נדבר. גם זה אולי המקום שבו שותים מים.
שלום בוגוסלבסקי:
אני אהיה לא תקין פוליטית, ואומר שידע הוא דבר חשוב. מי שרוצה לעבוד בירושלים, צריך הרבה ידע כדי לרכך ציפיות לא ריאליות. ראיתי הרבה פעילים שמקבלים מכה ומתקפלים. אבל ככל שמבינים את המצב, יותר אפשר להתקדם משם. דבר שני – כל אחד צריך להתעסק בדברים שקרובים לו. למשל אם אני מורה דרך – הרי מפה אני עובד. גם תחומי העניין וגם פיזית לגבי המקום שאני חי: שם אני יותר אפקטיבי.
שייקה אל עמי:
כנראה לא נפתור את בעיותיה הפוליטיות הגדולות של העיר, אבל יש מרחב לעשות דברים וליצור עיר טובה יותר.
סיכום ועריכה: אסיף הוצאה לאור, מרכז כתיבה ועריכה