הדיונים בכנס

מושב פתיחה: לחיות בעיר מעורבת

 מנחה: אורי דרומי מנכ”ל מועדון העיתונאים ירושלים

זה הכנס השני שמתקיים בנושא “לחיות בעיר מעורבת”. תודות למארגני הכנס.

רמז בפרשת השבוע “וישב” לנושא היום: מחלוקת ומאבק בין אחים, כך גם בהפטרת השבוע של הנביא עמוס הזועק לצדק חברתי עוד לפני שאנשים יצאו לרחובות.

 ד”ר מרק סופר נשיא הקרן לירושלים

כבוד שופטת בית משפט העליון בדימוס דליה דורנר אורחים יקרים , ערב טוב.

ירושלים היא עבורי סיפור של תקווה: עיר מעורבת ששואפת ובמידה רבה מצליחה לשמר את ההטרוגניות והרב-גוניות שלה, למרות כל הקשיים הכרוכים בכך. כל מי שחי בירושלים יודע שזהו חלק מסוד קסמה של העיר: הפסיפס האנושי המרכיב אותה הוא שהופך אותה לאחת הערים המרתקות בעולם. העירוב הלאומי, התרבותי והדתי המתקיים בירושלים מעניק לה את יתרונותיה  הגדולים, אבל אינו חף מאתגרים. עיר מעורבת מזמנת מצבים טעוני מתח, אבל גם הזדמנות ליצירת מרקם חיים ייחודי ולחברת אזרחים שיוויונית. אני מאמין שתפקידה של ירושלים לשמש נס ודגל לשאר הערים המעורבות בישראל – כמופת של דו-קיום, חיי שיתוף, כבוד בין קבוצות שונות והפריה הדדית. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמינו להיכשל בירושלים כי כישלון שלנו כאן יהדהד בעולם כולו.

ביום שבת האחרון ציינו את יום הסובלנות הבינלאומי שנקבע על ידי האו”ם. סובלנות, יודע כל מי שחי בירושלים, היא מילת מפתח בעיר מעורבת. לכן מתאים ונכון לקיים השבוע את כנס ערים מעורבות. הקרן לירושלים, שיזמה את הכנס הזה זו השנה השנייה, פועלת מזה 45 שנה כדי לאפשר לכל הקבוצות שמרכיבות את העיר לחיות בה ביחד, במינימום של מתח וקונפליקט וכדי לתת לכל אחת מהקבוצות את ההרגשה שהעיר היא ביתה בדיוק כפי שהיא ביתו של האחר.

אנחנו מוכיחים שזה אפשרי דרך עשרות פרויקטים של דו-קיום המקדמים הבנה וסובלנות כלפי האחר ונוגעים בחייהם של אלפים בעיר – יהודים, מוסלמים ונוצרים. כנס כזה הוא הזדמנות לשמוע דעות וכיוונים חדשים שיהפכו אחר כך לכלי עבודה עבורנו. אולם מעל לכל אנחנו מקווים לצאת מהכנס זה עם הבנה גדולה יותר לגבי מה עלינו לעשות כדי להתמודד בצורה טובה יותר עם האתגרים העומדים בפנינו.

אני רוצה להודות לאלו שאפשרו לנו לקיים את הכנס הזה – קרן המבורג לעידוד המדע והתרבות שבראשה עומד פרופ’ יאן-פיליפ רימטסמה. אני מודה לשותפים שלנו בכנס הזה – מכון ירושלים לחקר ישראל ומשכנות שאננים ובמיוחד לצוות מדרשת אדם בהובלת לאה טוביאס ואוקי מרושק. ואחרונים חביבים – אנשי הקרן לירושלים, צח יהב, אודי שפיגל ונדים שיבאן שעמד בראש הוועדה המכינה.

נדים שיבאן יו”ר הועדה המארגנת

אני שמח וגאה על קיום הכנס זו השנה השנייה. במהלך השנים בהם אני פעיל בירושלים חשתי כי חסר עמוד מתווך של תובנה והבנה לפיצוח הקשיים העומדים בפנינו. חיפשתי שותפים לעבודה שתעזור לפעול לפתרון הקשיים, להפוך את העיר למקום מפרגן לתושבים.

למרות ההערכה כי ירושלים היא עיר מופת לדו -קיום, אני חולק על כך, וחושב כי עירנו היא עיר מסוכסכת ומשוסעת. החיים במזרח העיר אינם פשוטים, יש פריפריות מוזנחות של תושבים שאינם לוקחים חלק פעיל בחיי העיר. חובתנו להפוך את העיר למקום אחר, שכולנו נשאף להיות בו, ונהיה מקור חיקוי לערים אחרות בארץ ובעולם.

ד”ר אוקי מרושק קלארמן מנהלת אקדמית מדרשת אדם

עברנו מסע מרתק של הכנת הכנס כאשר לנגד עינינו עמדה גם המטרה שעשייה זו תהיה דגם למקומות אחרים בנושא של שיתוף פעולה וגם ליצור פאנלים אינטגרטיביים בייצוג של עמדות ונציגים שונים – מפגש בין האקדמיה לבין השטח ולמידה הדדית זה מזה. הייצוג כולל עיסוק בספורט, אמנות, בני נוער ופתרון סכסוכים – גם דרך ריצת מרתון ניתן להביע עמדה לגבי שוויון, קרבה וכבוד הדדי.

מאיר קראוס מנכ”ל מכון ירושלים לחקר ישראל.

ירושלים היא עיר מיוחדת בין הערים המעורבות המיוחדות לכשעצמן, זאת בשל ההיסטוריה המורכבת שלה ובשל העתיד הלוט בערפל. הרעיונות שיעלו בכנס ישפיעו על העיצוב האנושי בחיי ערים מעורבות. עיר של 4000 שנות היסטוריה, עיר של דתות שונות ותרבויות שונות, עמים רבים עברו בה במהלך ההיסטוריה והטביעו חותם בתרבותה, אווירתה ובחייה.

אך ירושלים אינה רק סך ההיסטוריה שלה אלא מקום שרוחם של מיליונים נושאים את משמעותה המקודשת והיא סמל למרכז רוחני אוניברסלי. עם זאת, אנו רואים תחרות מתמדת על המרחב הפיזי של העיר: קבוצות שונות של יהודים ופלשתינים מתחרות זו בזו על עיצוב פניה ודמותה של העיר, אלה על חשבון אלה.

תחרות זו גורמת נזק לתושבים ולתחושת השייכות של שוחריה. חשוב שנמיר את התחרות על אופייה ודמותה בעידוד המחויבות של כולם כלפיה, ולהבין שהרצון לירושלים שלי הוא כמו הרצון לירושלים שלך.

 

הרצאת מבוא:

השופטת בדימוס דליה דורנר שופטת בית המשפט העליון

מהי עיר מעורבת? חיים של קבוצות אתניות, דתיות, באותה עיר אינן הופכות אותה לעיר מעורבת. בבריסל חיות שתי אוכלוסיות שלא סובלות זו את זו, אך חיות בשלום. במונטריאול חיים דוברי שפות שונות בשלום אך לא באהבה גדולה. החיים בערים המעורבות שלנו הם מיקרוקוסמוס של החיים בארץ ישראל עם מיעוט של 20% פלשתינאים מכלל התושבים.

כדי להבין את ההתחלה צריך לחזור אחורה אל התנועה הציונית, אל תקופת קום המדינה כאשר היינו מדינה במלחמה קשה של שש מאות אלף איש וששת אלפים הרוגים. המטרה הייתה לקבץ את הגלויות ואת הניצולים משואה נוראה. הערבים עזבו או נעזבו, רבים נשארו בצד המזרחי והיהודים עברו לצד המערבי.

מה אומרת המדינה לגבי 20 אחוז מתושביה הערבים? מכיוון שאין לנו חוקה, הרי הבסיס לחיים בארצנו היא מגילת העצמאות. היא מגדירה את הקשר שלנו לארץ ישראל ואת יהדותה של המדינה. “בארץ ישראל קם העם היהודי…”. היא מתייחסת גם למטרה של לחיות חיים ערכיים המושתתים על יסודות הצדק והחירות.

המגילה מכריזה כי ישראל תהיה מדינה הפתוחה ליהודים מארצות הגולה. חוק יסוד במדינה הוא חוק השבות, כי אין קיום למדינה יהודית ללא רוב יהודי.

אך מגילת העצמאות מתאפיינת גם בהגנה על זכויות האדם, ומציינת כי ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, ותקיים שוויון זכויות חברתי לכל תושביה ללא הבדל גזע, מין, דת. לא קיימנו הבטחה זו למרות שזה בהחלט משרת את האינטרס של המדינה לעשות זאת.

נשאלת השאלה: האם מדובר בשוויון זכויות אישי או קבוצתי? האם הקבוצה וזכויותיה מוגדרת על פי המוצא האתני? סיפור מקרה הממחיש את הבעיה הוא עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בנושא שילוט. עם קום המדינה פקודת סדרי השלטון קבעה שחוקים מנדטוריים רבים ימשיכו לעמוד בתוקפם גם אם אינם דמוקרטיים לעיתים קרובות. השפה הרשמית שהייתה אנגלית, בוטלה, והשפה הרשמית העיקרית הייתה עברית, חלק מהחזון הציוני של שפה של עם ששב לארצו. גם השפה הערבית נשארה שפה רשמית במדינת ישראל, ועל כן נדרש בית המשפט העליון לדון בשילוט בערים מעורבות – האם זו זכות קבוצתית או אישית?

השופט חשין התנגד ואמר ששוויון הזכויות הוא אישי, ומכיוון ששילוט הוא זכות קבוצתית, יש לדחות את העתירה ואין מחובת הרשויות לטפח את התרבות של המיעוט, ויש לכך השלכות מעבר לחובת השילוט.

השופטת דורנר והשופט ברק חשבו אחרת. עמדתם הייתה ששפתו של המיעוט הגדול במדינה היא ערבית וכדי להבטיח דו-קיום של צאצאי אברהם אבינו, יש הצדקה לשילוט ערבי בערים מעורבות. השלטון והרשויות חייבות לקבוצה ולא רק לפרט. גם לקבוצת מיעוט מגיע לטפח את תרבותה. המציאות בערים מעורבות בעייתית. העמדת משאבים וקרקע, דאגה לחיים משותפים ודמוקרטיים, הדברים האלה לא מתקיימים במציאות.

כדי לחיות בשלום וכדי לקיים את האינטרס של המדינה, חובתנו המעשית לדאוג לזכויות שוות בחינוך ולקיום חיים טובים. קיפוח בעיר מעורבת הוא לא לטובתנו. גזענות ותג מחיר הן עניין מביש ולא רק פלילי. אנחנו שהיינו גרים בארץ מצרים, גורשנו, נרצחנו, חייבים לשמור ולהגן על זכויות המיעוט בארצנו, לפתח ולהעמיד משאבים כדי לקרב לבבות ולנהוג בהגינות.

כדי לתקן את חוסר השוויון יש לפעול גם באפיק האזרחי ולא רק השלטוני. ארגונים אזרחיים יכולים לתרום לקירוב לבבות כמו בעיר חיפה. אזרחי מדינת ישראל הערבים רוצים להשתלב במדינה ולקבל זכויות כפי שמגיעות להם על פי מגילת העצמאות. קיבלנו עיר שחוברה לה יחדיו אך האם עמדנו בכל מה שנדרש כדי שהעיר תתקיים יחדיו?

כשופטת בבג”ץ שהוגשו לפניה עתירות רבות בנושא חינוך, אני עדה למקרים רבים בהם לא ניתנו שירותי חינוך בטענה של חוסר תקציב. אך עלינו לתת את אותם שירותים כמו לתושבים היהודים – הם חלק מעירנו.

אני מאמינה בפעילות אזרחית. אם אזרחי שני הצדדים יתקרבו ויפעלו לקירוב לבבות, תהיה לכך השפעה על מוסדות השלטון. כך נזכה להגיע לעיר מעורבת שיחיו בה שתי קהילות ביחסי כבוד והבנה.

 סיכום ועריכה: אסיף, הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה.

מושב ראשון: ייצוגיות בערים מעורבות

לאה שקדיאל, מכללת ספיר

אני ילידת עיר, ירושלים. עברתי לגור בעיר אחרת, ירוחם בשנת 1978. ההורים שלי הגיעו מפולין, משתי משפחות עירוניות והבנתי שאני מאוד עירונית במהות שלי. לעומתי, הדור הראשון של מקימי ירוחם באו מכפרים, והניסיון שלהם להתגבר על הטראומה של העלייה היה לשחזר את הכפר ממנו באו: גידול עצי פרי, תבלינים, תרנגולות ועיזים בחצר. הדור השני של בני ירוחם מחק את כל הכפריות של הדור הראשון מתוך רצון ליצור עיר והבנה שעיר מנוגדת למשהו ירוק. אני קוראת למדיניות הזו: חישוף, ריצוף וקרצוף.

אנחנו שותפים בבניית עיר שרוצה להיות הישגית, עירונית ויפה כמו במקומות אחרים. איך עושים את זה? תוך כדי קריאת מאמרים של תמר ברגר ועזמי בשארה הבנתי כי בירוחם מתקיים “המקום הביניימי, בין כאן לשם”. יש שתי קבוצות העוברות לגור בעיר, ואני היום במצב של התלבטות בין שתי האפשרויות: אנשים העוברים לגור בעיר בקבוצות השיוך שלהם, מסתגרים בעצמם ללא השתתפות בחיי העיר. זה קורה בירוחם ובמקומות אחרים. במקביל מתקיימים סקטורים אחרים המנהלים חיים משלהם. ואני שואלת “איפה השיתוף?” בפועל קיימת מריבה, כל קבוצה רוצה רק לעצמה. הקבוצה הבולטת בירוחם היא קבוצת הדתיים הלאומיים, המייצגים את הלאומיות הישראלית. השפעתם הפוליטית רבה. לצערי, אין ייצוג של נשים בעיר. זהו מקום מורכב של אנשים מוחלשים כלכלית, והמטרה העומדת בפני הנשים בירוחם אינה להשתתף בייצוג אלא לקדם את הגבר, להיות עזר כנגד, ולחזק אותו. כך לא נשמע קולן.

ג’עפר פרח, מנהל מרכז מוסאוא

הערים המעורבות בחלקן הן ערים פלסטיניות שתושביהן גורשו והן פותחו לטובת היהודים. בחלקן הן ערים יהודיות שהוקמו על אדמות מופקעות של ערבים פלסטיניים, ובמהלך השנים השתלבו בהן ערבים. מקרה מיוחד הוא ירושלים, שמזרחה נכבש והעירוב בה מוגבל. הציבור הערבי החי בערים מעורבות מגלה רצון לחיים אחרים. דווקא הערים המעורבות יכולות לשמש גורם שיתרום לסיום הסכסוך המתמשך תוך פיתוח כלכלי, חברתי ואזורי.  כדי לפתח ערים מעורבות יש להכיר בזכות ההיסטורית של יישובים ערביים כמו ואדי סאליב בחיפה, עוד לפני ההכרה בואדי סליב כמקום מגורים של יהודים מזרחיים. יש למקום ריבוד קודם אשר חייב להיכלל בנרטיב שלו. לפלסטינים יש זכויות היסטוריות במדינה, ואי-אפשר להתעלם מכך. אלוהים חילק את הארץ הזו בינינו, וכדאי להשלים עם מציאות זו.  30% מתושבי ישראל הם פליטים במולדתם, וצריך לתת להם להיות חלק מניהול מערכת החינוך, התרבות והדת שנמצאים בידי השלטון היהודי. תכנון עירוני ויצירת מוקדי מפגש צריכים להיקבע במשותף כדי לספק פתרונות לכל האוכלוסיות. צעד זה יהווה התחלה של חיים משותפים בערים מעורבות: לקחת אחריות על העוול שנעשה ולתקן אותו על ידי שיתוף האוכלוסיה הישראלית פלסטינית.

מערכת ההשכלה הגבוהה אמורה ליצור מפגשים מעשירים ויצירת חינוך מחדש. אך השיח היהודי הוא דתי, והייצוג הרב-תרבותי של האחר בו הוא גם דרך הדת (למשל, חגים). לכן, הערבי החילוני מנוכר לשיח הזה. כדי להרחיב את מסגרת המפגשים וכדי להעביר את ההיסטוריה מנקודת מבט ערבית, יש להקים מוזיאונים בנושא ההיסטוריה הפלסטינית. חשוב לתכנן מרחבים מעורבים משותפים כמו בתי חולים ומרכזים קהילתיים. אין שכונה בעיר בישראל שתוכננה מראש כשכונה מעורבת. בנצרת עילית מעבירים תושבי העיר הערביים את ילדיהם לבית הספר בנצרת התחתית, כי אין הסכמה של עיריית נצרת עלית להקים בה בית ספר ערבי. בניית דמוקרטיה משותפת מחייבת בניית מרחבים דמוקרטיים עם שותפות אמיתית, שיתוף בניהול העיר, ובכך יעבור המסר לתושבים ותיעלם תחושת הניכור כלפי החוק ואכיפת החוק היוצרת התנגדות וכעס. מינוף מיזמים אזרחיים בידי ארגוניים חברתיים הכוללים שותפים של ארגונים זהותיים כמו רוסים, מזרחיים, יצרו חיזוק של החברה הפלסטינית. המרכיבים הזהותיים של כל אחת מן הקבוצות בחברה חייבים לבוא לידי ביטוי בייצוג ובשותפות.

 פרופ’ דוד הד, החוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים

אני לא מומחה לערים מעורבות מלבד העובדה שאני חי בעיר כזו: ירושלים. ברצוני להעלות ניסוי מחשבתי שאינו נייר עמדה, אלא רק ניסוי. ניסויים מחשבתיים יכולים להיות כלי פורה להתמודדות עם בעיה. אנחנו רגילים לרעיון של שלטון הרוב כשיטת ייצוג. לדוגמה: כאשר מרצה באוניברסיטה נעדר מהרצאה, ועליו להשלים את השיעור בזמן אחר. הוא מבקש מן הסטודנטים לבחור תאריך חלופי מבין שתי אפשרויות. המרצה עורך הצבעה, ומחליטים על פי הרוב. רוב האנשים שמחים, מלבד המיעוט. אך מה קורה כאשר המרצה מתחיל להיעדר וצריך למצוא חלופות לעיתים תכופות יותר? כאן אנו מתקרבים למציאות: אם הרוב ימשיך להיות אותו רוב (למשל אם רוב התלמידים מעדיפים ימי רביעי באופן כללי), יחליטו אותו דבר ושוב, והמיעוט ימשיך לסבול ולא יקבל את רצונו. המצב הזה מקומם. לא תואם את מה שאנו רוצים להשיג בעקרון הייצוגיות. ניתן להתחשב במיעוט על ידי קיום הגרלה: הבחירה של כל תלמיד מיוצגת על ידי פתק בהגדרה, והתאריך על הפתק שנשלף באקראי יהיה התאריך הנבחר. כך יש ביטוי גם לרצונות של המיעוט (הם יקבלו את התאריך המועדף עליהם לפחות חלק מהפעמים, סטטיסטית), בעוד שלפתקים של הרוב יש סיכוי גבוה יותר להיבחר.

בערים המעורבות קיימת שיטת הרוב. יש ייצוג שלטון עירוני יהודי, אך אין ייצוג למיעוט. הדבקות הלא מוצדקת לעיקרון “הרוב קובע”, שנוחה לנו כקהילה. כיוון התנועה נקבע על פי התזוזה של הרוב. ההצדקה הפרגמטית לשלטון הרוב טוענת כי לרוב יש סיכוי להגיע להכרעה הנכונה, וגם כך יישארו פחות אנשים מתוסכלים ורמת המתח תרד. בערים מעורבות החיים המשותפים נכפו על ידי חלק מן האנשים. המיעוט אינו רואה עצמו שייך, שלא כמו בקיבוץ בו קיימת ההחלטה על חיים משותפים. שלטון הרוב הופך לעריצות, יוצר קואליציות שצוברות כוח, וקולם של אנשי המיעוט לא נשמע. כך נוצרת מרירות, הדרה והתקוממות של המיעוט, תוצאה של הפחתת הסולידריות שהיא בניגוד לרצון שלנו ליצור חברה מאוחדת.

לכן אני מציע הגרלה, ויש לכך תקדימים היסטוריים: יוון העתיקה. בפוליס ביוון זה עבד 200 שנה. ואם בימינו זה לא בר-ביצוע אפשר לחשוב על תהליך הוגן שבו גם המיעוט יקבל את מבוקשו – תהליך של רוטציה. לקבוע עקרונות מסוימים של החלפת סמכות בעיר מעורבת כדי שגם למיעוט יהיו ייצוג ואחריות על השלטון. תחושת סולידריות בעיר מעורבת תגבר אם תהיה שיטה אקראית שתעורר אמון משותף של כל חלקי הציבור בקהילה.

 יו”ר פרופ’ ניסים מזרחי, ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל אביב

מתוך כל הנאומים אני מזהה הנחת יסוד משותפת לכל הנואמים: עיר מעורבת צריכה חזון ליברלי ולהיבנות על הנחות ליברליות. כאשר אנו מנסים להבין מדוע אנשים מוחלשים, משכבות חלשות חברתית או כלכלית לא רוצים שלום או שינוי, אף על פי שהם מבינים את היתרונות של השלום, שיביא לשגשוג כלכלי וחברתי, אנו צריכים להבין שהם מרגישים מאוימים מהשינוי, מעולם של דמיון שיהיה בו מקור סמכות אחר. קבוצות לא תשחקנה משחק שבו חבריהן יצטרכו לדמיין חיים בעולם אחר אם הוא בניגוד לתפיסת עולמם והערכים עליהם הם חיים. על כן, הבסיס לאינטגרציה ואינטראקציה בערים מעורבות ובחברה מעורבת הוא קיומן של קבוצות ברורות עם גבולות ברורים של זהות. מכאן יכול לצמוח חיבור וקשר בין הקבוצות שיכיל את הסיעות בתנאי הוגנות.

נערך מחקר השוואתי שבדק תגובות של קבוצות מיעוט לתופעה של סטיגמה והדרה. המחקר התבצע בארצות רבות וגם בישראל. הקבוצות שהשתתפו בישראל היו ישראלים מזרחיים, אתיופים ופלסטינים ישראלים. הממצאים העלו כי הסגירות החברתית בישראל, אין לה אח ורע בעולם. אין נקודות משותפות מלבד מקומות עבודה. הפלסטינים תיארו באופן גלוי ופתוח מצבים קשים של אירועים קולקטיביים היוצרים בקרבם תחושת עלבון עמוקה. הדיבור נעשה מתוך נקודת מבט ונקודת זהות קולקטיבית ולא אישית, ויש בהם תחושת פגיעות בערך הלאומי. כאשר אנו מדמיינים מרחב משותף עלינו לקחת בחשבון את הממד הדתי והמסורתי של שני הצדדים ועלינו להשכיל לנהל דיאלוג ומשא ומתן במבט ובראש פתוח.

 

סיכום ועריכה: אסיף, הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

מושב שני: תרבות פוליטית, מסחר וכלכלה בערים מעורבות

 יו”ר ד”ר אסמהאן מסרי-חרזאללה, המרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה

אני רוצה לדבר על פלסטינים ישראליים בירושלים. תופעה זו של הגירת חברה ערבית בישראל לא נחקרה, ואני מצאתי לנכון לבדוק מדוע זה קורה, ומדוע פלסטינים ישראלים מהגרים לירושלים, מהם גורמי המשיכה וההשתקעות בעיר. התקופה שאותה חקרתי היא עד שנת 2007, אחרי סיום הלימודים, כאשר החליטו הסטודנטים שהם נשארים בעיר, ומחקר חדש שנערך עד שנת 2012. בהרצאה זו אני עורכת חיבור בין שני המחקרים. רובם של המהגרים לירושלים הגיעו כדי ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה, ואחר כך החליטו להשתקע בה. רובם הגדול הגיע מאזור הצפון, מהגליל או מהמשולש. מיעוטם הגיע מרמלה או לוד, אך אלה חזרו הביתה מדי ערב.

הפלסטינים שלא הגיעו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה עברו לירושלים כדי  להיקלט בשוק העבודה בעיר. לשוק עבודה זה ישנם שלושה מוקדים עיקריים. המוקד הראשון הוא בתחום החינוך במזרח העיר, כולל הוראת עברית בחינוך הערבי וחינוך מיוחד במוסדות שונים. זאת מכיוון שבמגזר הערבי שם אין חינוך מיוחד ואין סגל הוראה בתחום זה. מי שלמד במכללת דוד ילין, נקלט בחינוך המיוחד הערבי. גם מנהלי בתי ספר ויועצים חינוכיים, מגיעים כדי לעבוד בתחומם לאחר סיום לימודיהם בירושלים. התחום השני שהוא בעל חשיבות רבה בקרב האוכלוסייה במזרח ירושלים הוא תחום המשפטים. במזרח העיר קמו משרדים רבים של עורכי דין, אך יש גם חלק שמעדיפים לעבוד במערב העיר. גם רואי חשבון נכללים בתחום השני, ותהליך זה החל בתחילת שנות השבעים.  תחום שלישי הוא עבודה סוציאלית, אך לאחר שנת 1992 לא קיבלו העובדים הסוציאליים הערבים הכרה של המועצה להשכלה גבוהה, והם עובדים בשוק הפרטי. אלה המקצועות שהפלסטינים הישראליים משתלבים בהם יפה.

כמו כן ניתן לראות אחוז גבוה של רופאים, רוקחים, אחים ואחיות העובדים בחברה ישראלית ולמדו לא רק בישראל אלא ברחבי העולם. בדרך כלל הם מתווכים בין החברה הירושלמית לממסד הישראלי, מול הרשויות – תיווך בין שתי אוכלוסיות. מקום המגורים של הפלסטינים הישראלים בירושלים מתמקד בבית צפאפה בעיקר ובגבעה הצרפתית בצפון העיר. בשנות השמונים והתשעים התגוררו בשכונות ערביות, אך לנוכח בעייתיות השטח והצפיפות ולאור האפשרות שלהם לקחת משכנתה ולקנות בתים, חלה נהירה למקומות אחרים כמו פסגת זאב ונווה יעקב. יותר ויותר צעירים מחפשים פתרונות למצוקת הדיור, ובוחרים שכונות ממעמד סוציו-אקונומי בינוני.

קיימת בעייתיות גם במערכת החינוך ובבחירת בתי הספר בעיר. ישנם בתי ספר ממלכתיים יהודיים, ישנו חינוך מוכר אך לא רשמי, ויש בתי ספר אמריקאים בחסות ארגונים שונים. נוסף לאלה קיים בית ספר דו-לשוני שבו לומדים 25% מן התושבים, וכמובן בתי ספר פרטיים הפועלים בירושלים. עד שלב בית ספר התיכון מתמרנים האנשים בין בתי הספר, אך בתיכון קשה להתקבל בגלל השפה. יש דרישות ומבחני כניסה הבודקים את רמת השפה העברית. אם ילד למד בבית ספר אמריקאי, שהשפה העיקרית בו היא אנגלית, הוא לא יוכל להתקבל לתיכון ממלכתי.

רוב התושבים הערבים שולחים את ילדיהם למוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים. הפלסטינאים הישראלים חיים בשוליות כפולה, וקשה לחנך ילדים במרחב שלא דובר בשפה שלהם. זוהי סוגיה לא פשוטה. כל עוד מערכת החינוך מתנהלת באופן שאינו עונה על צורכי האוכלוסייה, היא לא יכולה להוביל את הבוגר לשוק העבודה, וכך מובילים אותם להגר לחו”ל וללמוד שם.

ד”ר יצחק דהן, מכללת אחווה ועמית הוראה באוניברסיטת בן גוריון

כדי להביא למצב של צמצום החיכוך–מהסוג הטעון והבעייתי–בערים מעורבות, צריך לסרטט פרופיל תרבותי של המשתתפים במשחק, בצד הערבי בעיקר. הבסיס התיאורטי של העבודה שלי אומר שכדי להבין את הטיב והאיכות של המנהיגים המקומיים, אנחנו צריכים לעמוד על סיפורי החיים והביוגרפיה המשפחתית של הפעילים השונים, ואז נשכיל להבין את המפה. ברצוני להתייחס למודל המתואר בספר “הדור הזקוף”, מאת רבינוביץ’ ואבו-באקר, המדגיש את ההבדלים בין דור הצעירים בערים מעורבות לבין הדור המבוגר. המבוגרים הם הפעילים בפוליטיקה במובנה הרחב, והם הדור השפוף. הם נולדו לתוך המציאות של “הנישול” ו”הגירוש” (על-פי הנרטיב הביקורתי של הדור הזקוף, כמו גם של רבינוביץ’ ואבו-באקר), והפנימו אותה במובן זה ש”זה ככה, וזה הסדר, וזו ההיררכיה, ואני אמור לעשות מה שאתה אומר”.

מדובר באנשים שאינם משכילים, בגלל הנסיבות, ויש לכך השלכות. אדם שאינו משכיל אינו רואה את המציאות המופשטת, אלא רואה דברים קונקרטיים. חשיבה מופשטת היא יכולת של אנשים משכילים. גישתם הפוליטית היא מעשית ופרגמטית. הם ינסו לפתור את הבעיה, ויטפלו בה נקודתית ולא רב-מערכתית. הדור השפוף מתבסס על הניסיון רב-השנים ועל הוותק של מערכת היחסים שלהם עם היהודים. רובם חברי מועצה או מתווכים, אנשים שעוסקים בצד המעשי, ונוצרת דינמיקה שמעצימה את הדגם של הדור השפוף.

הדור הזקוף הם חבר’ה צעירים שנולדו בסוף שנות השישים, והפנימו נרטיב של התנגדות. בביוגרפיה הקולקטיבית הם חוו את אוקטובר 2000. רובם אקדמאים משכילים בעלי גישה פוליטית רדיקלית. הם רוצים לשנות בלי להתפשר, בלי להסכים לפירורים. הם רוצים להראות שמה שקורה בחברה הישראלית הוא ניסיון שליטה וייהוד המרחב. בניגוד ל”דור השפוף”, יש להם יכולת להתייחס למציאות באופן מופשט וכללי ולהבין את עומק הבעיה.

כאמור, זהו המודל של רבינוביץ’ ואבו באקר. הוא בודאי נכון. בה בעת, הוא טעון התייחסות לביוגרפיה הפרטית, ולא רק הקולקטיבית. המחקר שלי מראה שפעילים שונים–מהדור השפוף וגם מהזקוף–חוו בילדותם חוויות חיוביות, תוססות ואותנטיות עם הצד היהודי. לימים, חוויות אלו תורגמו להון חברתי, ומכאן לשותפויות פוליטיות אפקטיביות.

לניתוח שלי יש בוודאי השלכות שיפוטיות: לומר באופן אוטומטי על מנהיגות מקומית שהיא תוצאה של מניפולציה ושל יחסי כוח, תוך התעלמות מסיפור החיים, היא אמירה בעייתית. ניתוח נכון של יחסי יהודים-ערבים בערים מעורבות הוא זה שלוקח בחשבון יחסי כוח, ואף מניפולציות, ובה בעת מותיר מקום לאפשרות שהחיבורים השונים נובעים מחוויותיהם וניסיונם במובנם הכן והאותנטי.

נועה קאופמן, רכזת תחום פליטים ומבקשי מקלט, עמותת קו לעובד

נוסף לכל תפקידיי אני גם תושבת דרום תל אביב. קיימות שלוש קבוצות של האנשים עליהם אדבר היום.

קבוצה ראשונה – מבקשי מקלט: אנשים שבאים לישראל ואומרים שהם נרדפים במדינתם ומבקשים שיכירו בהם כפליטים. ועדה מיוחדת בודקת אם הם עומדים בקריטריונים של נרדף בגלל דת או דעות פוליטיות. הם מקבלים אשרת שהייה בלבד, ללא זכויות כלשהן, מלבד הזכות שלא להיות מגורשים.

קבוצה שנייה – פליטים: עונים על הקריטריונים של סכנה לחיים ויש להם אישור לתושבות שמתחדש מדי שנה, אך אין להם זכות הצבעה או זכות לעבוד.

קבוצה שלישית – מורכבת מאנשים שחלה עליהם הגנה קבוצתית. הם מגיעים ממדינות מסוימות שאסור על פי האו”ם להחזירם לארצם. לא בודקים באופן פרטני כל אדם אלא כקבוצה. אריתריאה, סודן, קונגו וסומליה מוגדרות כמדינות שאסור להחזיר אליהן פליטים ומבקשי מקלט.

רובם מתגוררים בדרום תל אביב, ועולים לכותרות כשיש חיכוך ביניהם לבין התושבים הוותיקים. למה הם מקובצים דווקא שם? הם מקבלים אשרה לשהייה, אך לא אישור לעבודה. המדינה ובג”ץ מבינים שיש בעיה, וכדי לפתור אותה הם בונים מתקן כליאה. לא אוסרים להעסיק אותם, ומאז 2011 מותר להם לעבוד ללא אשרה. הם עובדים בתחום המלונאות, מסעדנות, עבודות ממ”מ – מפרכות, מסוכנות ומלוכלכות. הם סובלים מהלנת שכר ומקבלים שכר מינימום, ואפשר להבין למה אנשים שלא מקבלים שום סיוע, זכויות ותנאים יוצרים חבית חומר נפץ.

הרב בצלאל כהן, ראש ישיבת “חכמי לב” ישיבה תיכונית חרדית

אני למדתי בישיבות שנים רבות, ועד לפני עשור עסקתי בשילוב של חרדים בתעסוקה, בלימודים אקדמיים ובצבא. בשלוש השנים האחרונות אני עוסק בחינוך ובמנהיגות חינוכית.

בנושא המרכזי שקשור לתעסוקה לציבור החרדי, בחרתי להציג את השאלה בדבר האינטגרציה של הציבור החרדי בחברה הישראלית. אנו עדים לתהליכי שינוי בחברה החרדית בעשור האחרון בעניין תעסוקה, גיוס והשתלבות בלימודיים האקדמיים. נשאלת השאלה: עד כמה השינוי הזה יימשך? מה אומר השינוי  על הקשר בין החברה החרדית לכלל החברה? נדמה כאילו ככל שהם משתלבים הם משולבים, ויש בהנחה זו היגיון אך הדבר לא בהכרח נכון. לדוגמה נושא המגורים. בתל אביב היה ציבור חרדי גדול שהתערבב בקרב החילוניים, אך במהלך השנים הציבור החרדי הלך והסתגר. עם השנים בני ברק, שלא הייתה עיר חרדית, הפכה לכזו. הציבור החרדי ממשיך להעדיף פתרונות דיור נפרדים, וכשהם באים לאזור לא חרדי, זה מתוך כוונה להפוך את האזור לחרדי.

בנושא התעסוקה מתקיימות שתי מגמות הפוכות: מצד אחד שילוב של נשים חרדיות במקומות תעסוקה שנוצרים במיוחד עבורן בנפרדות גדולה. מצד שני, גברים ונשים שהלכו ללימודים אקדמיים והשתלבו בחברה הכללית. לא ברור מהי המגמה הנכונה, אך שתיהן חשובות. גם בגיוס לצבא יש שני מסלולים: נח”ל חרדי, גדוד חרדי, והנפרדות נעשית גדולה ככל שמתגייסים אליה יותר חיילים. ומצד שני, שילוב של חרדים ביחידות רגילות תוך התחשבות בצרכים שלהם. לאן צה”ל יכוון זאת בעתיד?

שני המהלכים האלה יצלחו רק אם תהיה השתלבות. אך אסור לנו לשכוח כי הסיבת להתבדלות שראינו היא תגובה לאיום של כור היתוך. החברה החרדית רואה בניסיונות להכניס אותם לכור היתוך, איום שיגרום להם לאבד את המסגרת שלהם, והם לא מוכנים שיכתיבו להם שינוי בתרבות ובאורח החיים שלהם. כך שהשילוב יצליח רק אם נבין את הפחד מפני האיום הזה.

מייק פרשקר, מנהל מרחבים – המכון לקידום אזרחות משותפת בישראל

קיים שילוב מורים ומורות ערביים בבתי ספר יהודיים של מכון מרחבים במקצועות מתמטיקה ואנגלית. השתלבות נעשית בלי איום על הזהות הנפרדת, ויש לה חשיבות רבה מבחינה כלכלית, הן למורות המשתלבות ויוצאות ממעגל האבטלה, והן למשל, שחוסך כחצי מיליון שקל.

אני בחרתי לדבר על ההשפעה של התכנית ברמלה, בנס ציונה ובטייבה. לכל ילד מגיע מורה טוב ללא קשר למוצא, ודימוי עצמי חשוב לתלמידים הערבים בבית ספר יהודיים. הוא מתחזק כשהם רואים ערבי בוגר בבית הספר מלמד את הילדים כולם, ולא מנקה את הכיתה אחרי השיעור.

בתוך רמלה העיסוק פחות מופשט, כי יש שם חיים משותפים. המצב שם שונה מהמצב בעיר בה האוכלוסייה יהודית, כמו נס ציונה, שבה מתחיל להתקיים שיח שונה. בתוכנית בנס ציונה, המורות למשל מגיעות בתלבושת מסורתית ונוסעים לאירועים משותפים בטייבה, יש לכך השפעה מאוד גדולה על הקהילה. בנוסף, המורות שחוזרות הביתה מקבלות תחושת שייכות והעצמה בהיותן מועסקות ותורמות משכורת שנייה לחיזוק המשפחה. המטרה היא לדמיין עתיד שונה, ולאתגר חוקי טבע של חיים נפרדים כאקסיומה.

 סיכום ועריכה: אסיף, הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה.

מושב שלישי: תרבות ויצירה בערים מעורבות

אייל שר,  מנהל מחלקת תרבות בקרן לירושלים

אם נצליח להביא לכם אפילו קמצוץ מהשיחה שהתנהלה בצהריים, אז הפנל יהיה מעניין מאד.

אני מזמין כל דובר להציג במהלך  5–10 דקות הקרובות את הנושא שלו. תחילה אני אציג. אני עוסק בין השאר בגיוס תרומות ברחבי העולם לתרבות. והתשובה המידית שאני מקבל היא שקשה לגייס כסף לתרבות, כי תרבות לא נתפסת כמשהו מספיק דחוף. למרות שאנו טוענים: זה מקדם חינוך, קיום, קהילה. אך אנחנו מתעייפים מעצם המונולוג הזה. מה לגבי תרבות בשביל הרוח והנפש? האם אין זה חשוב דיו?

בפאנל זה תתקיים הצצה אל ההיבטים השונים של תרבות קהילתית, חברתית, פוליטית ומגדרית. כל אחד יציג  את הזווית שלו, ואז נדון בזה. הדיון כאן הוא פחות על מנת לשקף מצב, ויותר על מנת להגיע להבנה כיצד לשפר את המצב.

 ד”ר טל בן צבי, המשנה לנשיאת בצלאל

אני המשנה לנשיאת בצלאל, אווה אילוז. בצלאל הוא מוסד פעיל מאוד במרחב התרבותי. בין היתר אני עוסקת במחקר  ערי נמל מעורבות: עכו, חיפה ויפו. אנסה להניח הנחות יסוד המובלעות לעיתים כשבאים לדון ברב-תרבותיות.

אנחנו מניחים שהרב-תרבותיות מתאפשרת על ידי צדק חלוקתי. אנחנו רוצים נציגים שמייצגים קבוצות נוספות, שגם להן תהיה נגישות. זהו המצב האזרחי הנכון של העיר המעורבת, שבה יש ייצוג של השוליים, באופן שהשוליים מספרים את הסיפור שלהם מלמעלה עד למטה. ייצוג כזה יכול להתקיים, למשל, דרך מינוי של איש תיאטרון פלסטיני למנכ”ל הבימה. הסיכוי שמינוי כזה יתרחש הוא קלוש היום, ועיריית תל אביב תעדיף להקים תיאטרון נפרד  ביפו, שינהל אותו פלסטיני. אנחנו פועלים בלי לשאול שאלות. וזו הדרך שבה אנו יוצרים כביכול צדק חלוקתי בישראל.

ישנה אי-חפיפה בישראל בין הלאומיות לבין קבוצות. אין חפיפה בין המדינה לבין הקבוצות שאמורות להיות מיוצגות. כל המושגים של רב-תרבותיות נכתבים כנגד כור ההיתוך. החל משנות ה-90 ברור לנו שמתרחשת דינמיקה אחרת. מדברים יותר על דיאלקטיקה, על יחסים מורכבים, על תפיסה הגמונית של זהות לעומת תפיסה של קבוצות זהותיות. כל מה שאמרתי עד כה נכון גם לגבי ערים אחרות בעולם. כרגע אני מדברת על ערי הנמל חיפה, עכו ויפו.

עיר נמל בחברה הערבית מייצגת את הנכבה. הערים האלו היו ערים אורבניות מרכזיות לערבים. כעת, הן מייצגות את ההרס ואת הגירוש של האוכלוסייה הפלסטינית, בין אם זה גולים פנימיים בתוך גבולות ישראל ובין אם זה גולים לארצות ערב השכנות ולארצות אחרות. יש אזורים או מרחבים שבהם, בעקבות הנכבה, המרחב נשאר מחוץ לזמן, כמו מקום שקפא.

הנכבה אמנם מייצגת את הטראומה, אך גם את החיים החדשים. ההתייחסות לאותו מרחב צריכה לקחת בחשבון נקודת מבט של יוצרים פלסטינים בהקשר הזה. הסימון של המרחב הערבי הוא כמרחב אוריינטליסטי, בין אם זה ואדי ניסנאס או פסטיבל עכו. יש פה שאלה: באיזה אופן אתה חלק מהמרחב הזה ובאיזה אופן אתה ביקורתי? איך אתה מביא שאלות של הזיכרון הפלסטיני? האם השאלה היא של שנת  48′  או שאלה של ההזנחה עכשיו? עשרות פרויקטים בערים הללו מתייחסים לשאלה באיזה אופן יהודים וערבים מייצגים את הסיפור של 48′. נוטים לחשוב שהעיר המעורבת הייתה מעורבת בעבר, ויש לנו זיכרון של התקבעות. אך היא עיר נמל, עיר דינמית שיש בה כל הזמן השתנות.

הדבר השלישי שאתו אסיים והוא חשוב מאוד, הוא נושא של אוצרות. כשאני מדברת על עיר נמל פלסטינית, אני מתכוונת, בניגוד לרמלה-לוד למשל, לערים שהפכו להיות מרחבים של אמנות, דוגמת יפו (נמל יפו, עג’מי). לעיריות תל אביב-יפו, חיפה ועכו יש אג’נדה, והיא חלה  על חלק מאותה פעילות אמנותית בערים אלה, שהיא פעילות מטעם העירייה. החללים במרחבים האלה הם תאווה לעיניים, יש להם סיפור, אפשר לפעול בהם, הם מאוד מושכים תיירים ומבקרים אחרים. לגלות מחדש את ההיסטוריה של העיר זאת מטפורה חדשה בשדה האמנות. כביכול קריאה ביקורתית, אך במסגרתה המוניציפלית.

מרלין וניג, דוקטורנית בינתחומית, חוקרת הקולנוע החרדי, אוניברסיטת בר אילן

אני אדבר על הספקטרום החרדי בעיר מעורבת. לא כחרדית דווקא, אלא כמי שהייתה חילונית וחזרה בתשובה, אני רואה את עצמי כסוכנת תרבות. כמי שהגיעה מהצד השני והיום מגדלת שבעה ילדים, אני מכירה את הקצוות של שני הכיוונים ויכולה להביא אספקט אחר.

המחקר שלי לא בא “לדבר על”, אלא “לתעד את”. אני מושא המחקר שלי. כשחזרתי בתשובה, מאוד בלט לי שיש חלל בחברה הדתית בכל הנוגע לקולנוע. אני סוג של “פירות ים” בחברה החרדית, שהיא ממסד גברי בעל עמדות מבוצרות. אני ממש לא חושבת שיש בעיר תרבות מעורבת. יש תרבות עם גבולות, ובתוך הציבור החרדי יש עוד גבולות. אם אנחנו מכירים אמנות כפורצת מהנפש, בעולם החרדי האמנות היא מגויסת ומתאימה עצמה לקהל היעד. לכן, בגבולות האלה צריך למצוא את שביל הזהב בין החלומות והשאיפות לבין מה שהמערכת מכתיבה. בחיים שלי, מצד אחד איני מתפשרת, ומצד שני אני חלק מהחברה הזאת. הילדים שלי מתחנכים במוסדות הכי חרדים שיש. באיזשהו מקום, זה מרגיע את המערכת. זה מאוד מורכב.

מהרגע שהגעתי לחברה החרדית התחלתי לעשות צרות. הדבר הראשון שעשה צרות, היה שפתחתי סטודיו למשחק. הרב התנגד, מה רע באופן שזה עכשיו? למה צריך להתמקצע? הוסכם לבסוף שלנשים נשואות זה יותר בטוח מאשר לנשים רווקות. הסטודיו פעל שנתיים ואז נסגר. היו מלחמות, כל השיער הלבן שיש לי הוא מהשנתיים האלה. מה שכן יצא מזה הוא המון יוצרות חרדיות שהתחילו לבנות תעשייה.

כאשר קלטתי שזה הולך לקרות, עשיתי מחקר שגם יצא כספר: “קולנוע חרדי”. אני רוצה להוכיח שאם אתה חרדי, זה לא אומר שאתה לא יכול להיות אמן. אפשר ליצור “חרדיזם”, ליצור אמנות כמו שהחרדי רואה אותה ומפרשן אותה. כך התחלנו לבנות ז’אנר חדש בקולנוע. היום הצלחתי להביא למצב שבו בסמינר חרדי לבנות יש מגמת תיאטרון. זה דבר לא ייאמן. תוך כדי תנועה הקמתי גם עם שותפים את איגוד הבמה והיוצרים החרדיים. האם הממסד חיבק אותנו? לא. לא הממסד החילוני, ולא החרדי. מהצד החילוני אנחנו חובבניים. תמיד נהיה. אני אראה לכם שקולנוע חרדי הוא קולנוע עם תרבות ושפה משלו. אני יכולה להצביע על הסיבה מדוע הקולנוע החרדי אינו חובבני ומאוד תרבותי.

צריך להבין שבראשית המאה ה-20 היו כמה גברים חרדים שפיתחו סרטונים למחשב, סוג של דרמות שאני קוראת להן “דרמות חובבניות”. ואז הרבנים יצאו נגד המחשבים הביתיים, חששו ש”המפלצת משתלטת” ורצו לעצור את זה. כך ההפקות למחשב דעכו. זאת הייתה הזדמנות של היוצרות החרדיות לפרוץ לתודעה. הציבור החרדי צמא לקולנוע ולתיאטרון. ואז הייתה הפריצה הגדולה. היבול של הקולנוע החרדי הוא בין סרט לארבעה בעונה, כאשר בשנה ארבע עונות. חברי האיגוד אינם בעלי תשובה וגם לא גברים, בסופו של דבר חברים באיגוד רק מספר ספור של גברים והשאר נשים. גם החברה מעודדת יותר יוצרות. מעבר לכך, גם הצרכניות של תרבות ושל קולנוע בפרט הן נשים. לראות תופעה שהיא תופעה אנתרופולוגית מדהימה, נשים שמוכנות בכל תנאי לשבת רק כדי להישאב למסך.

[צפייה בקטע מתוך הסרט “שמור על ילדתי” בבימויה של דינה פרלשטיין].

על הסרט:  סרט שיצא בשנה האחרונה. הוא הוקרן בארצות הברית ובארץ. הוא לא הצליח בארץ, משום שיש בו גברים. לפני כן, כדי להגיע להפקה כזו היה צריך לעבור מסלול. הדבר הראשון היה להקפיד על קאסטים לנשים ולגברים, ובחדר העריכה הצליבו את החומר. הקפידו שהסט יהיה שמרני. אגב, קיימים סרטים רבים בהם אין כלל גברים שמופיעים.

בהתחלה אנשי המקצוע שעבדו על הסרטים היו רק חרדים. היום ההפקות מערבות מכל גוני הקשת. כל ההפקות החרדיות הן עצמאיות. היוצרות אינן מוכרות עדיין, לכן הן מוגבלות בתקציבן. יש יוצרות שכבר מרוויחות והן בתוך התעשייה, אך ליוצרות החדשות קשה. אי אפשר עם 300 אלף שקל להגיע לרמה של פרודקשן כמו שראיתם בסרט. גם לגבי אופן העברת המסר חלה התפתחות. הרי אין יוצר בלי מסר. פעם המסר היה סוג של מדבקה. אתה מצהיר אותו במסר. מאז למדו לייצר סאבטקסט מעמיק. וזה עוד משהו יפה שקורה בקולנוע החרדי.

דפנה ליכטמן, ספריית גן לוינסקי, מנהלת המרכז התרבותי למהגרי עבודה בדרום תל אביב

אני פעילה בשכונות שפירא ונווה שאנן בתל אביב כבר כמה שנים, בעיקר בנושא של פליטים ומהגרים. אתחיל בזה שתל אביב אינה עיר אחת. יש את העיר הלבנה, את העיר השחורה ואולי גם את יפו. אני פועלת בעיר השחורה, שכונת נווה שאנן ושכונת שפירא, שאליה גם הגיעו בשנים האחרונות כהי עור.

בשכונות האלו אין מתנ”ס, אין ספרייה, אין קולנוע או תיאטרון. אין מענה תרבותי, אמנותי, חינוכי, גם לישראלים הוותיקים. לנווה שאנן היסטוריה ארוכה שלא אכנס אליה. אין שום מקום שיכול להכיל את הרובד הנוסף שהתושבים זקוקים לו כל כך. ב-2008 הגיעה קבוצה של אמנים אל ארגון מסילה שהוקם על ידי העירייה ב-1998, וביקשה להקים ספרייה בשכונת נווה שאנן. בסוף 2009 הוקמה הספרייה במרכז הגינה, במתקן שעיצב יואב האדריכל. יש בה ספרים ב-16 שפות שונות, למשל טיגרית ועוד. זכות אדם בסיסית היא שתוכל לקרוא ספר בשפת האם שלך. בכל ביקורת שיש על העולם שלישי, הרבה על אפריקה, מדברים על זכויות אדם, על ביטחון, על תעסוקה, על רעב. אנחנו שוכחים עוד כמה זכויות: הזכות לתרבות, לאמנות, לחינוך. שהן לא פחות חשובות ולעתים אף יותר. עם התפיסה הזו הגיעו מקימי הספרייה.

לאחר שניסו למצוא מנהלת/מנהל ולא הצליחו, הפכו המייסדים, קבוצה של חמישה אמנים, לוועד המנהל. מלבד האנשים שהגיעו ושאלו ספרים הגיעו אנשים נוספים עם רצונות ושאלות, וכן הגיעו יוצרים. כאשר חושבים על פליטים, מדמיינים אנשים רעבים באמצע מדבר, אך אין הדבר כך. מרבית הפליטים הם אנשים משכילים, או שמחפשים השכלה, שהגיעו עם מטען תרבותי מאוד מעניין. הם מגיעים עם שאיפה לדברים נוספים מעבר לצורך באוכל, בלינה ובתעסוקה.

לספרייה הגיעו הרבה מוזיקאים, שעשו מוזיקה במדינות שלהם, או שרוצים לעשות מוזיקה. בצמוד לספרייה מצוי  מקלט עירוני ששכרנו מהעירייה לצורך כך, ואליו מגיעים אמנים כמעט מדי ערב. אתם גם מוזמנים להגיע. בהמשך קמה גם קבוצת תיאטרון על ידי שישה אנשים מדרפור, שכתבו את הסיפור שלהם, העצוב והחזק. מדובר בהצגה איכותית שעליה עבדו יחד עם שתי במאיות, אצלנו במרכז. הכתיבה של המחזה היא אישית ופרטית, מחיי היום יום. הספריה השתנתה והתפתחה למרחבי יצירה נוספים . יש פעילות סביב המקום, הנובעת מחסך ומצורך של אנשים. לא היה מקום אחר שאיפשר להגיע אליו וליצור בו.

נושא אחר – לצד הצורך בתרבות, עולה גם הצורך בחינוך. במרכז יש כיום בין  15–18 קורסים שונים של הכשרה, למשל גרפיקה, צילום וכו’. מתוך כל המכלול התרבותי חינוכי הספרייה מהווה חלק קטן ובהרחבה של הפעילות ניתן גם מענה לילדי המהגרים ולילדי הסביבה, שחשופים לתופעות של זנות, התמכרויות ואלימות. כל ילד ראה נרקומן מזריק או יחסי מין בגינה. כחלק מהעבודה עם הילדים , נאספה קבוצה של 50–100 ילדים שנמצאים אתנו. הספרייה, שבמקור לא יועדה להם, הפכה למרחב שלהם, ושוב השתנו פניה והורחב יעודה.

מוחמד ג’באלי, יוצר תרבות, חבר הנהלת תיאטרון אל-סאראייא, יפו

הייתי חבר הנהלת התיאטרון הערבי במסגרת התיאטרון הערבי-עברי ביפו. אני מתעסק בהפקות אמנות ובכתיבה. אני אדבר על תרבות ערבית בערי פלסטין ההיסטוריות ועל המצב היום. האם אפשר לדבר על ערביזציה של מרחבים עירוניים מול ישארליזציה?

אתחיל מהסיבות שבגללן לא רציתי להשתתף בכנס. נמאס לי לדבר על תרבות ערבית במסגרת כנסים על ערים מעורבות. אנחנו לא חיים בניו יורק, מנהטן. תרבות ערבית היא אינה תרבות מיעוטים. התרבות הערבית היא התרבות השולטת באזור. התרבות הערבית נוגעת ל-60 אחוז מהאוכלוסייה, 20 אחוזים פלסטינים ו-40 אחוזים יוצאי ארצות ערב, ולבוא ולדבר על תרבות מיעוטים זה בעייתי. הבעיה השנייה שבגללה לא רציתי להופיע היא שאנחנו נמצאים בכנס שממומן על ידי יהדות ארצות הברית. אני צריך להציג היסטוריה של פלסטינים במין מיצג בתוך תרבות ישראלית, במימונם של כאלה שעדיין לא פתרו בעצמם את היחס שלהם אל הערבים בישראל ובכלל. אז שייקחו את הכסף ויממנו פרופגנדה שתפנה ליהדות אמריקה.

חשוב להבין את המצב שנמצאת בו התרבות הערבית כיום. הערים האלה נהנו משגשוג לפני קיומה של מדינת ישראל, ומאז הן נאבקות שיהיה בהן קיום פלסטיני. אז יש כאן תנודה בדיבור, שנעה בין לדבר על יפו כמקום מועדף של הופעות אום כולתום, לבין המקום של גטו עג’מי. רק החל משנות ה-90 אפשר להביע עמדה של התנגדות. לפני כן, זה היה מכניס אותך לכלא. הדור שלי היה הדור הראשון שיכול היה לשאת את דגל פלסטין מבלי להיעצר. אבא שלי ישב בכלא על הבעת דעה.
אמנם אנחנו מציגים את התכנים שלנו פה ושם, אבל אין מה לדבר על ייצוג במיינסטרים, או על מינויים של מנכ”לים ועל זכויות תרבותיות כזכויות פוליטיות. אמנם החברה הערבית משגשגת, וחיפה פורחת אף הרבה יותר, אך זה עדיין שגשוג שיש בו קשר בעייתי. זה קשר בעייתי, כי זה קשר לא יציב. זה אומר שהרבה בורגנים בחיפה מקיימים את התרבות בעיר מבחינה צרכנית.

התהליך שקורה בחיפה מאוד מעניין. זהו תהליך משולב של גדילת האוכלוסייה הפלסטינית. יש לנו אחוז משכילים לא רע, למרות חוסר הגישה להשכלה והאבטלה הגדולה. את הכוח הזה אנחנו בנינו לבד ולמרות המצב שהזכרתי. יש לזכור גם ש-50 אחוז מתושבי הערים הערביות הם מתחת לגיל 20. חיפה קוסמת פחות ליהודים בארץ, אז יש הגירה שלילית יהודית ממנה ב-20-30 השנים האחרונות. מבחינת האוכלוסייה הערבית פשוט נהיה מצב של חזרה עירונית. כעת אפשר לראות נוכחות ערבית בחיפה. צריך לדעת שהגירוש בחיפה לא היה לפי קווי רוחב. בתל אביב יפו, למשל, דחקו את כל מי שנשאר לעג’מי, ועשו את הגישה לרוטשילד קשה. בחיפה עשו “טעות”  ורכזו את האוכלוסייה הערבית בוואדי ניסנאס, שהפך למרכז העיר. הגטו הפך למרכז. כל התהליכים הללו הביאו לשגשוג.

כיום מתקיימת בחיפה תרבות שוליים רבה ומאוד מעניינת, ערביזציה במובן הרחב והחיובי. אך מה עושה העירייה? היא עושה תכנית להביא היפסטרים לחיפה, כדי שיכתבו בניו יורק על העיר, וזה יעלה את מחירי הנדל”ן. היא אינה פונה לקהילה הטבעית. לא עושים ערביזציה למרחב העירוני, לא תומכים במוסדות הערבים המתפתחים שיביאו זרימה לעיר, אלא הולכים לשמות מוכרים מתל אביב. רוצים לעשות למעשה כמו שעשו ביפו, עם הגלריות והדחיקה המוחלטת של האוכלוסייה הערבית. אז במקום לפנות לאמנים החיפאים שכבר גרים שם, מנסים להמציא את העיר מחדש בשביל היהודים.

סיכום ועריכה: אסיף, הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה.

מושב רביעי: ספורט בעיר מעורבת

 דרור רובין, מנהל תחום ספורט בקבוצת “גבים”

הספורט לרוב מודר מהשיח התרבותי אקדמי, ולכן אני רוצה להודות לכם על כך שאתם מאזינים, ונוכחותכם כאן היא שמאפשרת חשיפה לקהלים נוספים. נושא הכדורגל יהיה הדומיננטי בפאנל, אבל איני מדבר רק על כדורגל. בתקופה שלנו היבטים תרבותיים השפיעו על תחומי הספורט, וההתנהלות בתחום הספורט השתנתה. יש תשוקה רבה יותר לספורט. לצערנו, אנחנו גם עדים לפעולות בכיוונים קצת פחות חיוביים. הפאנל יעסוק בשאלה האם הספורט יכול לקדם את התרבות.

 השופט (בדימוס) אמנון סטרשנוב, לשעבר יו”ר המועצה למניעת אלימות בספורט

כאשר מדברים על ספורט ועוסקים בספורט, מזהים גורם שפוגע לא מעט, והוא האלימות. אני חבר במועצה למניעת האלימות בספורט. במועצה יש 16 חברים, נציג אחד כמעט לכל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר. זוהי בהחלט מועצה בעלת משקל ציבורי רחב, שתפקידיה לגבש תכניות נגד אלימות, להמליץ על הסברה וכיוצא באלה. המועצה התכנסה לפחות ארבע פעמים בשנה, לפעמים גם שש, כולל ישיבות חירום. יש תחושה שבנוסף לדת, אין דבר שתופס את תשומת לב הקהל כמו ספורט, ובמיוחד כדורגל. לכן דווקא תופעות שבשולי הספורט, כמו אלימות, יש לשרש ולהוציא מתוך תחום הספורט. זאת אפשר לעשות באמצעות שלושה כלים: (1) חינוך, (2) אכיפה, (3) ענישה. בשלושתם לצערי אנחנו לא מובילים בקרב אומות העולם.

החינוך מתחיל מהחינוך הבסיסי ביותר, החינוך מהבית. אפשר לדון רבות בסמכויות הורים שהפכו לכספומט של בנק או לנהג.

דבר שני, אכיפה. יש לאכוף את החוק ואת הסדר בכדורגל ובמגרשי הכדורסל. רשויות החוק מוסמכות לשלול על המקום את הכניסה למשחקים עד שלוש שנים ממישהו שהתפרע. אך אף אחד לא מפקח. אין רשימות של הרחקות. מספקים תירוצים כמו “המחשב לא עובד”, והדבר לא מתבצע.  בנושא של קריאות גזעניות והתנהגות בלתי הולמת, בחו”ל יש סמויים בקהל כדי לאתר את הגורמים האלימים. אצלנו אין. אני אומר, בואו נשים עשרה יס”מניקים ביציע של בית”ר ירושלים. הראשון שצועק, לקחת אותו מיד למשטרה. עובדה שבאירופה זה מצליח.

אך למרות האמור לעיל, האלימות הפיזית במגרשי הספורט נמצאת בירידה. את הילדים שלי הייתי שולח למגרש כדורגל, בתחושה  בטוחה יותר מאשר לדיסקוטק, ואולי אף מאשר לבית ספר. נוטים לומר כי כדורגל אלים מטבעו, אבל זה אינו המצב. יש ירידה טבעית באלימות, בסך הכול. מה שפוגם בתמונה הכללית אלה הקריאות הגזעניות. רוב הקללות והקריאות הגזעניות מכוונות למיעוטים: ערבים, אפריקאים וכו’, פה הבעיה. האלימות הפיזית בהחלט בירידה משמעותית. לא היו אירועים אלימים בהיקף רחב. האירוע החמור היה דווקא במשחק הכדורסל, שבו נזרק חזיז שגרם לקטיעת אצבעו של אחד מהנערים.

בנושא הענישה, אני רוצה לומר שכבר הייתה הצעה למנות שופטים מיוחדים לענייני ספורט. בהולנד, למשל, יושב שופט במגרש, ואם יש התפרעות מביאים אליו לשיפוט מהיר על המקום. אצלנו יש כרגע מחסור בשופטים גם בבית משפט, אז אני לא רואה איך ניתן יהיה ליישם זאת. מה גם שכאשר זה מגיע לבתי המשפט הרגילים, העמוסים בפשעים קשים, אונס, רצח או פשעי קברניטי המדינה, ספורט כבר לא מעניין כל כך. לכן הענישה אינה חמורה דיה.אם אוהד  שרף את המועדון, וזו לו הפעם הראשונה – הורידו את העונש לשישה חודשי מאסר, ובמקרה הטוב לקחו ממנו את הגפרורים כנראה.

לסיכום, למרות כל האמור, ספורט הינו כלי חשוב ומהותי לגשר בין העמים ולקירוב בין אנשים וקבוצות. כאשר השחקנים משחקים יחד, איש  לא מבחין האם זה יהודי או ערבי. יש תחושה של שותפות ואחוות אחים. את זה צריך לטפח.

אורנה אוסטפלד, מייסדת ומאמנת קבוצת כדורסל נשים, רמת השרון

ספורט נשים נמצא בשולי החברה. גם הדוברים הנמצאים כאן מתייחסים בדבריהם לספורט גברים. אנחנו נמצאות בשולי החברה, לכן אדבר על נשים בספורט. אף על פי שיש מדי פעם כתבה על ספורטאית המספרת כמה היא מקופחת, פעם בשלוש-ארבע שנים, ופורצת את תקרת הזכוכית, מעבר לכך אין ממש עיסוק בנושא הזה. אני מאמינה שברגע שיהיה שיוויון זה יפתור את כל הסכסוכים, כולל הסכסוך בין ערבים ליהודים. ההיסטוריה רצופה מכשולים והחרמות של נשים שביקשו לעסוק בספורט. יש אמירה מפורסמת של גבר שאמר: לנשים יש תפקיד חשוב במגרשים, והוא להריע ולעודד במשחקים. הנשים הן להקת חימום של ספורט גברים.

היו בהיסטוריה מקרים שונים, למשל שתי נשים שהתחפשו לגברים ורצו ריצת מרתון. בשנת 400 לפני הספירה, כשאישה ניסתה להתחרות, היו זורקים אותה מהצוק. הייתה תקופה שאמרו שנשים שרצות לא יוכלו ללדת, הרחם ייפול להן, והן יגדלו שפם. ובמילים אחרות, אמרו שהן רוצות להיות גברים. רק בשנים האחרונות יש יותר נשים בספורט, וזה קרה גם בזכות תקנת “טייטל ניין”, משנת 1972. תקנה זו קבעה שבכל אוניברסיטה וגם תיכון, אם איני טועה, על כל קבוצת ספורט של גברים שנפתחת, צריכה להיפתח קבוצה מקבילה נשית. כך גם לגבי מלגות. עד שנת 82′ היו בין 30 ל-40 אלף ספורטאיות. אחרי ה”טייטל ניין” נהיו מיליונים. השינוי הזה התחיל בארצות הברית. בעקבותיו, באולימפיאדות שהיו בהן 0 אחוז משתתפות לפני התקנה, היום יש קרוב ל-50 אחוז נשים, המשתתפות בכל המקצועות, החל באתלטיקה, במרתון, הרמת משקולות וכו’. יש הרבה פחות אפליה.

דבר נוסף גרם לשינוי בחשיבה. הטניסאי בובי ריגס הודיע קבל עם שעל אף גילו המתקדם, אז בן 50, הוא יוכל לנצח כל טניסאית. הוא ניסה לארגן משחק נגד הטניסאית המצטיינת של אותה עת, בילי ג’ין קינג, אשר מאסה בהתגרויות וקיבלה את האתגר. כינו את זה “הקרב בין המינים”. התברר שהגיל יותר משמעותי מהמגדר, והטניסאית הביסה את הטניסאי בגיל המתקדם. בעקבות מקרה זה התרחש מפנה בחשיבה הסטריאוטיפית. הוא הציע לה מיליון דולר למשחק חוזר, והיא סירבה. זה הפך את הטניס למשהו מאוד יוקרתי. אין ספק שהוא הפך לענף מוערך ויוקרתי גם בזכות הבגדים שהלבישו את הנשים. פעם היו מאפשרים להן ללבוש רק לבן, היום גם צבעוני.

לספורט מעלות רבות. הוא מעלה את הביטחון, הוא מקנה ערכים חינוכיים של שמירה על כללים, של מודעות לאורח חיים בריא ולתזונה נכונה ועוד. במחקר שנעשה בארצות הברית עלתה המסקנה שמנהלות בכירות בחברות עסקיות עסקו בצעירותן בספורט. הן דיברו על כך שהניסיון עזר להן מאוד לפתח קריירה ניהולית, להבין את העבודה בצוות, ליטול סיכונים וכדומה. נמצא גם שבנות שעסקו בספורט סיימו את לימודיהן בהצטיינות.

אמנם קרו דברים טובים לספורט נשים, אך אנחנו עדיין בשוליים. החברה סטריאוטיפית. נשים שרוצות  לעסוק בספורט עוברות מכשולים. אם הן עוסקות בספורט קבוצתי, הן מתמודדות עם הרבה חסמים. אומרים שהן גבריות. רק אלה שבאמת רוצות ויש להן הורים תומכים, למרות המסרים הכפולים, עושות קריירה בספורט.

אני הייתי בזמנו המורה הראשונה לחינוך גופני בטייבה. פעם אחת פנתה אליי אחת התלמידות וביקשה שאעזור לה. עזרנו מקצועית וכספית. אין ספק, נוכחתי כי למרות שאנחנו מקופחות, במגזר הערבי הנשים מקופחות הרבה יותר.

זוהיר בהלול, שדר, עיתונאי, מרצה, מנהל תחנת רדיו

אני רוצה לתאר תמונה מהימים האחרונים, שאלמלא הייתה מציאותית היו אומרים שהיא סוריאליסטית. במדינה זו, שההמנון והדגל בה עונים על משאת נפשו של היהודי, מדינה שטוענת שהיא רב-תרבותית, יצאו ארבעה שחקנים ערבים תחת אותו דגל ואותו המנון. בעל כורחם הם מתייצבים דום ומשתלבים תחת חוקים בלתי כתובים. הערבים, כך מתברר, הם המיעוט הממושמע ביותר עלי אדמות, מעל 99 אחוזים מהם מקבלים בשתיקה את המצב. ארבעה שחקנים אלה הבקיעו שבעה שערים במדי הנבחרת.

בעקבות זאת שרטטתי לעצמי כמה תרחישים. מה נותר לאיש שאינו יכול לשנות את המציאות? רק לשוטט במחוזות הדמיון. אולי שבעת השערים יולידו אייטמים? אולי השביעייה הזו תהפוך את שבע השנים השחונות לברכה.

שגיתי באשליות, והמציאות הכואבת ניצבה בפני. נוכחתי כי ספורט לא יכול לשנות את מציאות החיים. אולי נשים מודרות, אבל גם ערבים מודרים. הדרה זו יש בה נדבכים שונים. התעוררתי והבנתי שדבר לא ישתנה. חשבתי על קבוצת בני סכנין, באותה סיטואציה. קבוצה אחת מ-16 קבוצות, ייצוג שעדיין לא מגיע לייצג את 20 אחוז  מהאוכלוסייה הערבית בישראל.

הישראלים היחידים שפקדו את המגזר הערבי לאחר אירועי אוקטובר 2000 היו משדה הספורט. אין עוד תחום שיש בו שיתוף פעולה כזה. אמנם השחקנים היהודים שבאו לשחק בבני סכנין, באו בשם המצלצלים, הם באו כדי לקבל את מעטפת המזומנים בסוף החודש. אבל הם היו הנציגים היהודים היחידים שבאו. דווקא שחקנים אלה הם אנשים השייכים למפה הימנית בישראל, כך לפחות הסקרים והמיפוי טוענים. ואם הם הלכו וניחמו אבלים והבינו את הרקע של הנפגעים הערבים, יש בזה סמן מעודד.

אם אני מחפש ייצוג ערבי בסקטור הפרטי,לדוגמא מנכ”לים, אני לא מוצא ייצוג כזה. אני לא מוצא ערבים ברשימת 500 העשירים, אך אני בכל זאת מוצא ששדה הספורט הוא אחר. יכול להיות שאינו מאיים. אולי משום שבו הכישרון קובע ולא הפוליטיקה. אך הטבע שואף לאיזון. כיוון שיש מצטיינים בכדורגל, מקומם נפקד ממקומות אחרים. בפסיכולוגיה קוראים לזה “הפיצוי”. ייתכן שאני אופטימיסט בלתי נלאה, והכוונה היא לא על פי ספרו של רבין על פרס. בספורט אני באמת אופטימיסט בלתי נלאה.

מונדר ח’לאילה, דובר קבוצת הכדורגל “בני סכנין”

קבוצת “בני סכנין” נמצאת בליגת-העל מזה 11 שנים. מה סוד ההישרדות והכוח שלה, שממשיך למשוך את השחקנים מהמגזר היהודי, את האפריקאים ואת הזרים לבקש לשהות בה יותר זמן? דבר פשוט אחד: הערך ההומני של כבוד הדדי. ברגע שאתה נותן אותו לאורח שמגיע עם חששות ובצעד הססני, בעוד אנו מודעים גם לוויכוחים מהבית, וברגע שהוא מרגיש מהמפגש הראשון את חיי היום יום הפשוטים, אנחנו מאמינים שהוא ייצג את הערכים שאנחנו מאמינים בהם.

סכנין שקדה מאז ומתמיד על המבנה הזה של מעורבות ערבים ויהודים, מוסלמים ודרוזים, והיטיבה לבנות את המשפחתיות הזו ואף לנצל את המשפחתיות הזאת. את הכוח הזה אנו מנצלים בצורה חיובית בשביל לאסוף נדבות ותמיכה, על רקע רציונלי ואמוציונלי. אלו אנשים שמאמינים שחשוב שבני סכנין תמשיך להיות בליגת-העל. ייצגנו את מדינת ישראל באירופה. זו היתה הפעם הראשונה שקבוצה ערבית מייצגת את מדינת ישראל, ופעם ראשונה שקבוצה ערבית משחקת באירופה. אך גם עברנו הרבה תלאות ואבני נגף, הן מבחינה כלכלית, והן על רקע של גזענות. היו מפגשים מאוד קשים וצובטים עם מכבי חיפה למשל. יציע שלם לאורך כל המשחק העלה קריאות של מוות לערבים. אני חוזר הביתה ומדפדף בעיתונים ובאתרי החדשות ברשת, ואף אחד לא ציין את זה. הוצאתי הודעה שהשקעתי בה את כל מאודי. התקשורת עוררה את הנושא, ועוררה את ההתאחדות שרק אז התייחסה לעניין הגזענות.

היה הנושא של בני סכנין וההמנון. שחקני הקבוצה עמדו דום וכיבדו את המנון ישראל. מול הקריאות הגזעניות הם מחאו כפיים. ככה הדרכנו אותם. את דעתי שלי אני משאיר לתחום אחר, בענף הפוליטי. בכדורגל אני אכבד את ההמנון ואת הרגשות של העם היהודי. סכנין השכילה תמיד לזהות את המיתרים הרגישים מבחינת הזולת, וגם לפי אילו מיתרים לרקוד כאשר הזולת מנגן. אנחנו מאמינים שהספורט הוא הדרך הטובה ביותר, ובמיוחד במגזר הערבי. זהו המקום היחידי בחברה הישראלית שיש ביכולתו להפגיש בין יהודים וערבים. לא תיאטרון ולא פעילות בבתי ספר, אלא בכדורגל שבאמת מערב ומפגיש אנשים, אנשים שבאים להביע רגשות וצעקות. אנחנו בסכנין מרגישים את ההשפעה שלנו על החברה. ואני מודע לכך, אנחנו גם מנצלים את הבמה. בצורה עדינה, לא ביקורתית ולא פוליטית, אנו מביעים את הכאב שלנו.

התקשורת מתעניינת מאוד בהצלחה שלנו. הגיעו אמצעי תקשורת מחו”ל שרצו להראות מה זה סכנין. הלכתי אתם למגרש האימונים, המרוחק כארבעה קילומטרים בדרך עפר. הם ראו איך עיר אחת, בת 25 אלף נפשות, חיה. אני כדובר אמרתי משפט שעורר רעש: “השואה היא השעון המעורר של האנושות”. קיבלתי אחרי זה הרבה שיחות מאינטלקטואלים, שאמרו שזה משפט אדיר. אם אתה מזדהה עם הכאב של האחר, אתה מסלק את החושך. החושך הוא מקור לפחד. ואם יש בין יהודים לערבים חושך ופחד, הדרך לסלק אותם היא להזדהות עם הכאב של האחר.

[סיכום ועריכה: אסיף, הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה.]

המושב ננעל בהרצאה מפי פרופ’ ברונו קופייטרס, המשווה בין מרתונים בערים מעורבות שונות. ניתן לקרוא את סיכום ההרצאה בעברית בקישור זה.

מושב חמישי: נוער בערים מעורבות

ד”ר אוקי מרושק, מנהלת אקדמית, מדרשת אדם

נקדים ונאמר שמי שעוסק בחינוך נוער במדינת ישראל וככל שהוא מבוגר יותר, חווה איזשהו היפוך מוזר שאולי משתנה קצת לאחרונה, ממצב שמדינה זו הוקמה על ידי בני נוער, כלומר אלה שהיו שותפים להקמת המדינה, הם כאלה שהיינו שמים אותם היום בפאנל של בני נוער. הם היו מהפכנים פה וגם במדינות אחרות. הם כמעט נשאו את ההיסטוריה על כתפיהם. היום אני יכולה לראות את זה אצל השותפים הפלסטינים אבל באופנים שונים. לא הייתי אומרת שהנוער של מדינת ישראל לא נושא את המהפכה, אך במינונים נמוכים יחסית. ודאי לא ניתן להשוות את זה למציאות של 48. בפאנל זה אנחנו מנסים לקחת את ה”יחד” במדינת ישראל למחוזות חדשים. כעת נשמע רקע תאורטי על מה שקורה עם בני נוער שנמצאים בסביבה מעורבת, וכיצד זה משפיע על היום יום שלהם.

ד”ר צבי בקרמן, ביה”ס לחינוך, מרכז מלטון האוניברסיטה העברית, ירושלים

קיים מושג שמשתמשים בו כיום הרבה באירופה: לכידות חברתית. הרוב ההגמוני אינו אוהב את כניסת המיעוט הלא הגמוני למרחבים שלו. אז ההגמוניה קוראת ללכידות, שהיא למעשה הטמעה. זה ברור שבאמצע שנות ה-70, כשהיינו בשיא המאמץ בישראל לייצר אינטגרציה, היו שלוש קבוצות שלא השתלבו: הערבית, הקיבוצית והחרדית. בישראל כיום קיימות מסגרות המיועדות עבור מה שקוראים תלמידים מצטיינים, משמע אלה שיש להם כסף, דוגמת המסגרת הדמוקרטית, האנתרופוסופית וכדומה, שהן בסופו של דבר לא אינטגרטיביות. כמובן שהשאלה היא אינטגרציה בין למי. הפתרון הוא כפייה לשונית בין קבוצות לאומיות, דתיות, וכיוצא בזה מיני הגדרות לא מגובשות, חוץ מאשר ברמה הפולקלוריסטית.

אני אומר את כל זאת כדי למקד את הדיון בסוגיית החינוך האינטגרטיבי. אינטגרציה בחינוך התחילה כתהליך פוליטי חשוב בארצות הברית. ב-1954 התקבלה החלטה הפוכה לתפיסה המקובלת מהמאה ה-19, שגרסה כי אפשר שתהיה הפרדה כל עוד מתקיים שוויון בין המערכות הנפרדות.

האינטגרציה מבוססת על מחקרים בפסיכולוגיה חברתית, שאחד המוכרים ביניהם הוא מה שכונה “תיאורית המגע”. בתיאוריה הזו נאמר דבר הגיוני: אם אנשים יהיו יחד הם יכירו זה את זה ויוכלו לסבול זה את זה. אך פרט חשוב שנוטים לשכוח הוא, שחייב להיות מגע בתנאים של שוויון. בדרך כלל נוטים להבליט את סוגיית המגע. אך אין בו ערך של ממש כשהמגע לא מתקיים בתנאים של שוויון. חינוך לא יכול לייצר שוויון, אף על פי שמטילים על החינוך אחריות יתר לשוויון.

ב-2004, לרגל 50 שנה להתבססות על שיטת בראון על אינטגרציה בחינוך, יצאו מחקרים חדשים שבחנו את השיטה. כרגיל במדעי החברה היו דעות לכאן ולכאן. יש לשיטה הישגים, אבל התוצאות לא היו טובות. המבקרים של בראון דיברו על כך שהאפרו-אמריקאים מהשכבות החלשות אמנם זזים כלפי מעלה בהישגיהם, אך אז הולכים לאיבוד האינטלקטואלים האפרו-אמריקאים. זו ביקורת רצינית כשחושבים על הפוטנציאל של אינטגרציה.

מבקרי בראון מציעים להקים בתי ספר אפרו-אמריקאיים, כאלה שלא יאסרו על כל המעוניין להצטרף לעשות זאת, ללא קשר לצבע עורו, אבל שהמורים והאוריינטציה בהם יהיו אפרו-אמריקאיים. המדברים בשבח האינטגרציה, היו למשל הורים אמידים שהקימו בתי ספר אינטגרטיביים, והיו מוכנים לממן את לימודי האפרו-אמריקאיים, כדי שילדיהם יכירו את האוכלוסייה הזו. הבעיה היתה שבתום בית הספר היסודי, חזרו האפרו-אמריקאים הללו לשכונות העוני שלהם.

בישראל, ב-12 השנים האחרונות, חקרתי את בתי הספר הדו-לשוניים. בית הספר הדו-לשוני הראשון בישראל הוקם ב-1984 בנווה שלום, והוא היחיד המערב אידיאולוגיה ומאוכלס על ידי המעמד גבוה בישראל. ב-1998 שני שותפים, אחד פלסטיני-ישראלי ושני יהודי-אמריקאי, הקימו שני בתי ספר, וזאת בניגוד לעצת המומחים, במסגרת העמותה לחינוך יהודי-ערבי בישראל. הם הקימו שני בתי ספר, אחד בגליל ואחד בירושלים.בביה”ס במשגב שבגליל לא ניתן להמשיך עד סוף התיכון, והוא סובל כיום מבעיה של מחסור באוכלוסייה יהודית. בית הספר שבירושלים הוא היחיד שניתן להמשיך בו עד כיתה י”ב. ראיינתי השנה את המחזור המסיים, המחזור השלישי של הבוגרים. בשלושת המחזורים היו ו’ תלמידים יהודים, או בעצם תלמידות. בהמשך הוקם בכפר קרע בית ספר מהפכני, אחד נוסף בבאר שבע ב-2007 והאחרון ב-2012 בחיפה. יש בסך הכול כאלף תלמידים בבתי הספר האלה.

אוכלוסיית בתי הספר הללו היא ממעמד הביניים הגבוה. עיקר הסיבות להצטרפות בצד היהודי היא רטוריקה המתחילה בשיתופיות, ורק אחר כך בחינוך טוב. אצל הפלסטינאים הסיבות הפוכות. זה דבר לא מפתיע, כיוון שדאגנו שיהיה חינוך רע לפלסטינים. יש אמנם בעיות תקציביות בבתי הספר הללו, אבל קיימת נכונות המוכיחה שסימטריה אפשרית. היום יודעים שהסימטריה אפשרית למרות שהממסד מעדיף שלא לדעת, כי חינוך כזה יקר.

במסגרות החינוכיות האלה נעשה מאמץ עילאי להציג נרטיב של שני הצדדים. בעיקר בימי הזיכרון, ובמיוחד עבור החברה הפלסטינית, אשר נאסר עליה להציג את הנרטיב הפלסטיני, בתחום זה נעשית עבודה יוצאת מן הכלל . הילדים מוכיחים שהיה יכול להיות אחרת אילו היינו מקשיבים להם. אנחנו כמובן לא עושים את זה. הכותרת של המאמר שאני רוצה לכתוב תהיה: “מה יקרה לילדים כשמבוגרים ימצאו פתרונות לבעיות שאין להם?” – והוא יעסוק בקריאה למבוגרים להקשיב לילדים.

עו”ד לנא ורור, האוניברסיטה העברית, ירושלים

הפירוש של השם לנא הוא לנו. אני מתרגשת. כשהזמינו אותי להשתתף, תהיתי על מה אדבר. כל הנושא של עיר מעורבת ונוער מעורב קרוב אליי מכל מיני היבטים. החלטתי שאשתף אתכם בחיים שלי, ותוך כדי כך אגיע לנושאים בהם אני עוסקת בתחום המשפט והחינוך.

נולדתי בנצרת, שהיא עיר מעורבת. אחד המפגשים הראשונים שלי עם התרבות ועם כל מה שקורה בעיר מעורבת היה בשכונה שלי, שהייתה שכונה מעורבת, ערבים-יהודים. בגן היו שתי גננות, גננת יהודייה וגננת ערבייה. אני זוכרת שהיה כיף. למרות החיכוך והשפה השונה, הצלחנו לתקשר גם מבלי להבין. אני זוכרת שהייתי אומרת לאימא שלי שהגננת לא יודעת לדבר, ואומרת טלוויזיה במקום טלוויזיון. אני זוכרת את השירים בחגים, זאת הייתה חוויה מרתקת. אז טרם הרגשתי מה זה באמת. לאחר מכן, כשהלכנו לבית ספר, שאלתי למה בית הספר נמצא בנצרת, ואין בית ספר בנצרת עלית. אימא שלי לא הצליחה להסביר לי, ונשארתי עם השאלה פתוחה.

בהמשך התקבלתי ללימודי משפטים. ההגעה לירושלים והלימודים באוניברסיטה היו חוויה טראומתית, חשיפה נוספת  לסוג של עיר מעורבת. גם האוניברסיטה היא עיר מעורבת בפני עצמה. שם החוויה שונה, סטודנטים ישראלים ופלסטינים הם כביכול שווים. אבל השפה העברית היא שפה שנייה, ויש לחץ גדול להוכיח את עצמך. זה היה בתקופת האינתיפאדה, היה קושי תוך כדי הלימודים למצוא עבודה. לא היה לי קל.

המפגש הראשון שלי עם האוכלוסייה במזרח ירושלים היה במסגרת פר”ח עם תלמידות כיתה ד’ בכפר עיסאוויה. פגשתי שם מציאות שונה לגמרי. אנשים שלא יוצאים מהטריטוריה שלהם, אף על פי שהם גרים בעיר מעורבת. הפעם הראשונה שהם הלכו לגן החיות או למוזיאון הטבע המצוי בתוך העיר שלהם היתה רק משום שאני לקחתי אותם. בשבילם זה היה לצאת מתוך עיר אחת וללכת לעיר אחרת. שם התחלתי להבין כמה השכנות הזאת לא מפגישה בין הילדים והנוער בצורה נכונה. לאט התאהבתי בירושלים, ומאז אני כאן 17 שנים. התאהבתי בקונפליקטים שבה.

בהמשך סיימתי את לימודי התואר הראשון, והגעתי לשמחתי לפני 13 שנה לחטיבה לקידום ילדים ונוער בעיריית ירושלים, העוסקת במתן ייעוץ משפטי לנוער בסיכון. אני השלמתי מתחום התמחותי את המסגרת בנושאים הקשורים לתחום האזרחי. אמנם גיל האחריות המשפטית בתחום האזרחי הוא 18, אך החטיבה ליוותה את הנוער מגיל 16 וגם אחרי גיל 18, ליווי שכלל טיפול בבעיות סוציו-אקונומיות קשות כגון אלימות במשפחה, סמים וכדומה. זאת הייתה תמיכה, בעיקר מקום לשפוך את הלב ולחשוב יחד איך אפשר לשפר את המצב. גם שם הייתה לי חוויה אישית ומעניינת.

באחת הפעמים ישב אצלי נער אחד עם העובדת הסוציאלית, עם חוב לחברת פלאפון. התחלנו לדבר על מה הוא עושה ביומיום, וכיצד הוא יוכל לשלם את החוב. הוא תיאר את סביבתו ואמר: הילדים הערבים האלה שמסתובבים ברחובות כאן, מציקים לנו, ומתחילים עם החברות שלנו. התלבטתי מה נכון לעשות: לומר לו שגם אני ערבייה, ולנהל אתו דיון על הסיבה שהוא חושב ככה? הרגשתי שהעובדת הסוציאלית נלחצה. החלטתי לעמת אותו עם המציאות. אמרתי לו: אתה יושב עם ערבייה, ומקבל ייעוץ ממנה. הוא ניסה להסיט את השיחה, והתחיל שיח של להצדיק ולהצטדק. בסופו של דבר, החוויות האלה טובות ובונות לשני הצדדים.

החטיבה הייתה אמורה לשרת נערים ונערות ממזרח ירושלים וממערב ירושלים. אך בפועל לא הצלחנו להיכנס עם התחום המשפטי למזרח ירושלים. במזרח העיר ניסו לצייר תמונה שהכול בסדר. אולי המסר מאחורי התמונה הוא: אנחנו מתמודדים עם דברים יותר רציניים, בעיית הזהות שלנו, חיי היומיום; הנוער זאת הבעיה הקטנה ביותר שלנו. עד היום אפשר לספור על יד אחת את המקרים שטיפלנו בהם. זוהי נקודה שכדאי לקחת הלאה, ולחשוב למה זה קורה.

התחלתי להנחות לפני ארבע שנים קליניקה באוריינטציה כלכלית, שעוסקת בסוגיות של ילדים ונוער ופועלת פה בירושלים. אנחנו נותנים לקבוצות של נערים ושל נערות שהסתבכו בפלילים להעביר סדנה של חוק ומשפט. הם מגיעים אחת לשבוע ולומדים יחד עם מנחה מה הזכויות ומה החובות המשפטיים. ניתן לראות עד כמה בעיות הזהות והרקע דומים משני הצדדים.

הם לא נפגשים. הפלסטינים והיהודים מגיעים בימים שונים. לצערי, הם לא נפגשים ברחוב, בחוץ, כי יש חוויות רבות המשותפות לשתי הקבוצות. הקליניקה היא אחד הדברים שמוכיחים שהבסיס הוא משותף.

אני חושבת שצריך להתחיל את החינוך ואת השינוי מהנוער. הנושא של קבלת האחר חייב להתחיל משם, החיים יכולים להיות הרבה יותר טובים.

ענת (אייניטו) אטלאי, מנהלת תחום השכלה גבוהה לצעירים במרכז צעירים ״הגג״ בנתניה ורכזת נוער בקידום נוער נתניה

משמעות השם אייניטו היא עיניים. אני בת 29, ומתגוררת בנתניה. עליתי מאתיופיה במבצע שלמה בגיל שבע וחצי. אני הבת הבכורה, דור ראשון להשכלה גבוהה. זו עובדה שמלווה את העבודה שלי. לא ידעתי שאעסוק בנוער, אבל התחלתי בגיל 15.

בשכונה שגדלתי בה, אנחנו שתי משפחות בלבד של יוצאי העדה. יש לי דודה בצד האחר של העיר, וכשהלכתי לבקר אותה, התלוויתי לבת הדודה שלי למועדון הנוער שבאזור שלהם. כך התחלתי. הגעתי לשם וראיתי 40 ילדים יושבים בחוץ על החומה. עברנו את השביל, וכשנכנסנו פנימה הייתה מוזיקה, נערים ונערות שרקדו, והמועדון היה מלא. איתם נמצאו רכז אחד ומדריך. שאלתי, מה עושים פה?

לקח זמן עד שהם קיבלו אותי. דיברתי אתם, ורוב השיחות היו לא נעימות לאוזן. טענות של למה אנחנו לבד, למה זאת שכונה כזאת. היו כ- 60–70 חברה שבאים כל ערב, ואין להם דבר אחר לעשות. החלטתי להתנדב, ופניתי לרכז ששאל, למה את רוצה לעזור לבני נוער שגדולים ממך?

כאשר בני הנוער שאלו אותי איפה אני גרה, ועניתי שבמרכז העיר, הם אמרו: יש לך הכול. החלטתי שמהיום והלאה אני נותנת את עצמי למקום הזה. הגעתי למנהל המקום בעירייה שאמר לי: את צעירה, אני לא בטוח שאת יכולה לתת. ואז נתקלתי במדריכה לקידום נוער, שהפנתה אותי הלאה ואפשרה לי להתנדב, אך לא במתנ”ס בצד הדרומי של העיר, היכן שרציתי.

כאשר הגעתי למועדון שאליו שייכו אותי, ציפיתי למצוא אוכלוסייה אתיופית, אבל מצאתי למרבה ההפתעה עולים מברית המועצות. חזרתי אליהם ואמרתי שזה לא מה שרציתי. אך זאת הייתה האפשרות היחידה שנתנה לי, לכן הסכמתי. הגעתי בין פעמיים לשלוש בשבוע, ואחרי שנה וחצי ראיתי שזה לא המקום שלי.

חזרתי והתעקשתי להיות במתנ”ס של עולי אתיופיה. בינתיים המשכתי לתיכון ולצבא, וזה עדיין בער בי. היום אני עושה תואר שני בניהול מלכ”רים, באוניברסיטה העברית. בהמשך, במסגרת התנדבותית, עשיתי במקום 120 שעות, התנדבות מלאה של שנתיים. לבסוף המנהל אמר: מעתה תעבדי כאן ולא תתנדבי. כיום אני עובדת בשכונה הדרומית שרציתי.

בין הפעילויות שלי, עלי לאתר ילדים שאינם במסגרת הפורמאלית, ולהביאם למועדון. השכונה הדרומית של נתניה היא שכונת רכבת, שרוב המתגוררים בה הם יוצאי העדה האתיופית. כשהגעתי לשכונה והצגתי את עצמי בפניהם. הם חשדו שאני שוטרת סמויה, וזייפו שמות וגילאים. הייתי צריכה ליצור את האמון. נתתי מענה ככל שיכולתי, ולאט לאט משכתי אותם למועדון ויצרתי אתם מערכת יחסים. החל מהליווי והאיתור ועד הדרכה. בין השאר אני מבצעת שיחות וביקורי בית לבני נוער שאינם במסגרות, והצטרפתי לעמותת עלם.

לכל אחד מבני הנוער  בעיות משלו. עיקר הקושי נובע מהמצב הכלכלי והמעמד הסוציו-אקונומי שמלווה אותם. התכנים שאני מעבירה הם תכנים שנובעים מהצורך שעולה מהשטח. תכנית הדגל שלי היא מסע: מסע של זהות. אצלנו הניתוק והחיפוש אחר זהות הם דבר די משמעותי. בהתחלה התחלנו בפיילוט ברמה הארצית, ואז עברנו לרמה העירונית. זה פרויקט שרץ כבר שש שנים. הוא עוסק בגיבוש זהות ובמעורבות הורית.

לפני כן, לא היה שיח עם ההורים. חשוב לי לשלוח אותם לשאול את ההורים מה משמעות השם שלהם, אילו חגים היו לנו באתיופיה וכדומה. עכשיו זה כבר יותר קל, וגם ההורים מגיעים למפגשים.

ד”ר אוקי מרושק, מנהלת אקדמית, מדרשת אדם

אנסה בזמן הקצר העומד לרשותי לתאר את אחד הפרויקטים של המדרשה בהם מעורבים בני נוער ולנסח את העקרונות החינוכיים העומדים בבסיסו. אנחנו פוגשים את בני הנוער בעיקר במערכת החינוך הממוסדת. עם זאת מגיעים אלינו צוותי חינוך גם מבתי ספר ייחודיים וגם בתי ספר פרטיים השייכים למערכת החינוך הערבית. הפרויקט נקרא “בשביל הדיאלוג” ומטרתו לחנך נגד גזענות. השתתפו בו בשנה שעברה כ 25 בתי ספר ומספר דומה של בתי ספר משתתפים בו השנה.

בשלב הראשון של הפרויקט, נערכת השתלמות למורים ולמורות. ההשתלמות נמשכת שלושה ימים והיא מיועדת למורים מכל קבוצות האוכלוסייה בישראל — יהודים וערבים, דתיים וחילונים, וותיקים וחדשים בארץ ובמערכת החינוך. המורים מקבלים הכשרה כיצד ללמד את נושא הגזענות בבתי הספר שלהם וכיצד ליזום פעילות חינוכית משותפת בנושא. בשלב השני, המורים מתכנסים באשכולות פעולה מעורבים, בדרך כלל של שניים או שלושה בתי ספר יהודים וערבים, כך שבכל קבוצה ישנם נציגים מקבוצות האוכלוסייה השונות. אשכולות הפעולה המשותפים יוזמים תכניות חינוכיות שתקדמנה את מטרות הפרויקט.

פרויקט זה מאפשר לי לספר לקהל כיצד נראים מהלכים של המדרשה במערכת החינוך הממוסדת כשהנחת היסוד שלהם איננה רדיקלית. בתכניות אחרות של המדרשה יש הנחות נועזות יותר. באופן זה אוכל להוסיף על דברי חברי בפנל, אשר תארו את החינוך בבתי הספר הדו לשוניים, המהווים מיעוט שאיננו מייצג את מערכת החינוך כולה. הכשרת המורים והפעילות המוצעת לתלמידים בתהליך ההוראה של נושא הגזענות, היא סדנאית. מערכת החינוך איננה ערוכה בדרך כלל לתהליכים סדנאיים, שכן אלו מחייבים קבוצת עבודה של עד 20 משתתפים.

הרבה פעמים כאשר אנחנו מציעים את הפרויקט בבתי הספר, המורים אינם מעוניינים בו, או שהם מבקשים לקצר את מהלכו. התנאים הם תנאי עבודה מאוד קשים. העבודה בסדנאות בנות עשרים משתתפים איננה קלה, הן ברמה הארגונית והן ברמה הרגשית. אנשים מגלים את המקומות הגזעניים בעצמם והתגלית איננה קלה.

בהרצאה של ד”ר צבי בקרמן הוצגו סוגי המפגשים האפשריים לצמצום גזענות. צבי העלה את “תאוריית המגע” והוסיף כי החוקרים יודעים היום, שלא די להפגיש בני נוער מקבוצות מקוטבות לפעילות משותפת. מפגש לפעילות משותפת מועיל רק בתנאים מסויימים, ואחד החשובים בהם הוא השוויון בין הקבוצות. בהעדר שוויון בין הקבוצות, קבוצות המגע עלולות להזיק. אולם אנחנו לא מסתפקים בכך שהקבוצות תהיינה שוות.

אנו מבקשים, במסגרת הסדנה ובמהלך בניית הפרויקטים המשותפים, להפוך  את יחסי הכוח הקיימים מחוץ למרחב החינוכי, כך שאלו השייכים לקבוצות המוחלשות יקבלו מקום מועדף ביחסי הכוח. אם לא בכל המפגשים, לפחות בחלקם. כך למשל, ראינו הצלחה רבה במפגש שבו קבוצת ילדים ערבים מהישובים הבדואים בדרום לימדה קבוצת ילדים המתגוררים בהרצליה ערבית והכינה אותם לבחינה בעל פה בערבית. יחסי מורה-תלמיד בין יהודים לערבים אינם מתקיימים על פי רוב במציאות. במידה והם קיימים, התלמידים הערבים (בדרך כלל סטודנטים) לומדים מהמרצים היהודים. כיום ברור לחלוטין שהמצב החברתי גורם לכך, ולא תכונותיהם של התלמידים.

נוכל לסכם איפה ולומר כי אנחנו מנסים במסגרת המפגשים שלנו לקדם מצבים של שוויון בין התלמידים או לחילופין להפוך את יחסי הכוח החברתיים הקיימים.

עוד אנו מציעים למורים המחנכים להתייחס לנקודות הבאות:

חשוב ביותר שבבתי הספר המשתתפים בפרויקט לא יהיו “אנשים שקופים”. האנשים השקופים בבית הספר מאפשרים לתלמידים ולמורים לעשות דה-הומניזציה לחלק מהשותפים לקהילה החינוכית. יש לתת לכל עובד/ת שם ורצוי ביותר שהתלמידים יפגשו בהם בדרכים שונות. כך לדוגמה, מנקה פלסטינית בבית ספר יהודי, הוזמנה על ידי מנהלת בית הספר ללמד את התלמידים כמה שיעורים, כדי שלא תזוהה עם תפקידה וכן כדי שמוצאה לא יהווה אישור לסטריאוטיפים הקיימים.

הדגשנו בפני המורים במפגש, שניתן לקיים טיולים שנתיים באופנים שונים לחלוטין מהמקובל. אפשרי לתכנן מסלולי טיולים שיהוו נדבך נוסף בדרך לצמצום תופעת הגזענות. כך לדוגמה, אפשרי מסלול באתרי דו-קיום בשלום במדינת ישראל, ולחילופין באתרי קונפליקט, כדי לבחון מוצא מהסכסוכים הקיימים. (ראוי בהקשר זה לציין כי תלמידים מירושלים שטיילו בנגב ועברו ליד הישוב הבדואי אתו עבדו במסגרת התכנית שלנו, החליטו באופן ספונטני לערוך ביקור פתע לחבריהם. את הספונטניות הזו יש לתרגם לפעולה מתכוננת ומודעת.

הצעה נוספת שראויה לבחינה היא פיתוח תכנית ייעוצית על מיומנויות אזרחיות. הללו אינן נלמדות כלל ובוודאי שלא בהקשר המדובר. כך לדוגמה ילמדו התלמידים לפתח אומץ לב אזרחי, כיצד לתבוע זכויות ועוד.

הדגמנו בפני המורים את האפשרות ליצור מרחב חינוכי מצמצם גזענות. במסגרת זו עלתה האפשרות לתלות בחלל בית הספר תמונות של גיבורים מהקבוצות המוחלשות ולא מהקבוצות ההגמוניות. כך יכולים התלמידים להזדהות עם דמויות מחזקות השייכות לקבוצתם ולראות עצמם בעלי יכולת לשנות את מיקומם החברתי.

אנו צריכים להיות מודעים לאפשרויות הקיימות במערכת החינוך לטרנספורמציה אפשרית מתודעה מפלה לתודעה מקדמת שוויון וכבוד הדדי. זוהי תשובה אפשרית אחת למאבק בגזענות.

כפי שצוין בתחילת ההרצאה זוהי רק תחילתה של דרך וההרצאה הבאה אחריה צריכה לעסוק בדרכים נועזות יותר.

סיכום ועריכה: אסיף, הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

מושב שישי: “לתת שירות” – שירותים עירוניים בערים מעורבות                                  

ד”ר חגית פרץ, המכללה האקדמית אשקלון ואוניברסיטת בן גוריון

לכבוד לי להיות עם קהל נפלא בנושא חשוב זה. נתחיל עם ההרצאות. הנושא שלנו הוא שירותים בעיר מעורבת, זכויות נשים בערים מעורבות ובית שמש כמקרה מבחן.

עו”ד אורלי ארז לחובסקי, המחלקה המשפטית של המרכז הרפורמי לדת ומדינה

בדברי היום, אני רוצה לעסוק בעיר בה מתגוררים זה לצד זה חילונים, דתיים וחרדים, ולהתמקד במחיר שמשלמות הנשים על ההקצנה הדתית. אפתח בהיסטוריה קצרה של בית שמש. נדבר אחר כך על הדרת נשים, ואז על הדרת נשים בבית שמש ועל שיתוף נשים.

בית שמש הוקמה בשנות ה-50′. חלק מהשכונות יועדו מראש לאוכלוסייה חרדית. היום מחצית מהתושבים בה הם חילונים. חלק מהשכונות שיועדו לאוכלוסייה חילונית יושבו בסוף על ידי חרדים. תכנון השכונות  בוצע באופן שימשוך את האוכלוסייה החרדית.

במכרזים לבנייה זכו קבוצות רכישה חרדיות. כדי להבין את ההיקף: 7,300 יחידות דיור שנבנו בעיר הן לחרדים, ו-999 לציבור הכללי, מאז סוף שנות ה-90′. היה ניסיון להכריז על בית שמש כעיר חרדית שנפסל  ב-2009, כשבית המשפט קבע שזה בלתי אפשרי.

אולי זו סנונית ראשונה. בירושלים הכניסו שינויים שימשכו חילונים. המצב היום הוא שבשכונות החדשות – ברמת בית שמש א’, יש עדיין אוכלוסייה מעורבת; ב’ חרדית לחלוטין; ו-ג’ עוד בשלבי בנייה ומיועדת לאוכלוסייה חרדית.

מאז 2008 מכהן ראש עירייה חרדי, והתחושה בעיר היא שהעירייה מעכבת את הבנייה של מוסדות חילוניים, לדוגמה בניית קניון מתעכבת מפני שהוא בתוך שכונה חרדית, והם רוצים למנוע כניסת חילונים. כיום נשמעות קריאות לפצל את בית שמש כמו את מודיעין.

מהם מישורי החיכוך בין האוכלוסיות? כשאוכלוסייה חרדית נכנסת, מועלות דרישות להשלטת נורמות ציבוריות חרדיות על המרחב הציבורי: סגירת כבישים בשבת, שמירת שבת, הדרת נשים ושלילת זכויות נשים במרחב הציבורי. ובכלל, קיים מצב של הדרת נשים באופן כללי בחברה החרדית בארץ.

בנוסף, עולה דרישה להפרדה בין גברים לנשים בתחבורה ציבורית. הוגשה עתירה להפרדה ב-97′, היו אז התקפות על נשים. בעקבות העתירה התכנסה ועדה שהגישה דוח, המדגיש שההפרדה המגדרית היא בלתי חוקית. בית המשפט העליון ב-2011 קיבל את מסקנות הוועדה.

במציאות – קיימת הפרדה בין נשים לגברים בבית העלמין ובקופות חולים עם חדרי המתנה נפרדים. בתחומים מסוימים ההפרדה הפכה להדרה, למשל בתחנות רדיו לציבור החרדי.

גם בצה”ל  יש בסיסים נקיים מנשים, שבאים לעודד גיוס של חרדים, גם חרדים לאומיים.

תופעה נוספת של הקצנה בחברה החרדית היא שלטי הצניעות. בשנים האחרונות מופיעים השלטים גם במרחבים שמחוץ לאזורים חרדיים. הצניעות אינה ערך נטרלי, אלא בעל הטיה תרבותית. הגברים מטילים הגבלות כדי למנוע מעצמם את הגירוי שמתעורר מהנוכחות של נשים. נשים במגזר החרדי אינן יכולות לשנות את זה כי אינן שותפות לקבלת החלטות.

זה אינו מקרי. נשים תמיד נשלחות רחוק ממרכז העניינים, והמרחב נשאר עבור הגברים: הנשים נשלחות לסוף האוטובוס או לסוף מסע ההלוויה. החברה הכללית  משאירה למעשה את הסוגיות האלה  לחרדים. בשנים האחרונות חלחלה ההכרה שהגישה החרדית היא בעייתית מבחינה פרקטית ועקרונית. מה ההשפעות על בית שמש, שאינה חרדית לחלוטין? איפה מסרטטים את הגבול? ואם כבר מדברים על כבוד לאחר ורב-תרבותיות, למה לא מדברים על נשים, שחוות אפליה בתוך החברה החרדית?

חשוב להדגיש כי אובססיית הצניעות היא מנת חלקה של קבוצה שלא כל החרדים שותפים לה. כדי להילחם, מלבד עתירות לבג”ץ, עזרנו לנשים לפעול  נגד ההפרדה.

בית שמש עלתה לכותרות עם פתיחת בית ספר יסודי בסמוך לשכונה חרדית. הקמתו גררה יריקות, קללות והשלכת אבנים. במקביל היו התקפות אלימות על נשים, בגלל רכיבה על אופניים, ריצה, או לבוש. בזכות פרסומים בתקשורת על ילדה שעברה טראומה, הוקמה ועדה ברשות השרה לימור לבנת לקידום נושא היחס לצניעות.

סוג אחר של הדרה הוא שנשים מתבקשות להימנע ממעבר במדרכה או לא להתעכב ליד בית כנסת. סוג נוסף הוא ההקצנה בקופות החולים, בהן יש כניסות נפרדות ואזורי המתנה נפרדים לנשים. פעלנו להשגת פיצוי מהעירייה עבור הנשים הנפגעות, המפחדות להגיע או לעבור ליד שכונות חרדיות. העמדה המשפטית קבעה כי העירייה מחויבת להסיר את שלטי הצניעות. מתקיים גם מאבק  להחזרת נשים לשלטי הפרסומות, עקב הסרת תמונתן.

לסיכום, נראה שבבית שמש אין אפשרות לעיר מעורבת, אבל גם ערים נפרדות לחרדים אינן דבר אפשרי,  והנשים הן המופלות הגדולות בתוך כל זה. אנחנו במרכז הרפורמי מנסים להילחם בזה.

 עו”ד גיל גן מור, האגודה לזכויות האזרח, מצוקת הדיור של האוכלוסייה הערבית ביפו

השאלה שאני ארצה להעלות לדיון בדקות הקרובות היא שאלה פשוטה. האם העובדה שעיר היא עיר מעורבת צריכה או יכולה להיות פרמטר בשיקולים של רשות העירייה או הממשלה בשעה שהיא הנותנת שירותים?

שאלה זו היא בלב עתירה שהגשתי בשם “דרנא”, שהיא עמותה יפואית של תושבי יפו, אגודת “במקום” ו”עדאלה”. בעתירה תקפנו מכרז בנייה שממוקם במגרש בלב שכונת עג’מי ביפו, אזור שוק האתרוג. באזור זה התנהל שוק של תושבי יפו.

למכרז זה לא היו תנאים מיוחדים. זאת הייתה תחרות רגילה לכל מרבה במחיר, בדומה לכל המכרזים שמוציאה רשות מקרקעי ישראל. דרשנו שהמכרז ישונה ויתוקן, וייתן מענה לאוכלוסייה המקומית שרובה אוכלוסייה ערבית.

אני בטוח שגם במשרדי הרשות למקרקעי ישראל הרימו גבה כשקיבלו את העתירה. בסופו של דבר, לא הצבענו על פגם או שוני ממכרזים מהותיים שמנהל מקרקעי ישראל מוציא בכפר סבא, למשל, וגם הרשות לא הבינה איך אפשר לעשות את מה שאנחנו מבקשים.

הבעיה היא שתנאי המכרז מתעלמים מכך שמדובר בעיר מעורבת בשכונה מאוד מסוימת, שיש בה נסיבות היסטוריות ומצוקות ייחודיות שחייבות להילקח במכלול, ואף לקבל משקל ממשי. העובדה שהוצע שם מכרז רגיל למרבה במחיר היא הרת אסון, ונתפסת על ידי האוכלוסייה הערבית המקומית כעוד מנגנון לדחוק אותה מיפו.

אקדיש כמה דקות לדבר על יפו כעיר מעורבת. היא מונה כ-50 אלף תושבים. רבים חושבים שיפו כמעט כולה או רובה ערבית, אבל המיעוט הערבי בה הוא רק 20 אלף. כיום רבים מהם גרים בשתי שכונות. יפו הייתה עיר משגשגת, ולאחר 48′ רוכזו כל הערבים שדרו בה תחת המשטר הצבאי בשכונות ג’בליה ועג’מי. לא רק שהם רוכזו, אלא מעמדם השתנה. מאנשים עם קרקעות, מגרשים וקניין – רובם שוכנו מחדש בנכסי נפקדים שהמדינה לקחה לפי חוק נכסי נפקדים, והם גרים שם במעמד של שוכרים, חלקם בדיירות מוגנת, אך לא בבעלות.

יפו הייתה עד שנות ה-60′ החצר האחורית של תל אביב. החל תהליך של פינוי-בינוי, שדי נכשל וגרם לכך שהאזור הוקפא להרבה שנים, ושלא ניתן היה לפתח את האזור, מה שהוביל להזנחה. כל מי שיכול היה, עזב את המקום. רק האוכלוסייה החלשה נשארה.

ואז התגבשה מדיניות חדשה, הג’נטריפיקציה, שמטרתה לפתח את יפו בדרך של עידוד אוכלוסייה חזקה. התהליך קיבל תאוצה בשנות ה-90′, והשתלב עם הבום הנדל”ני של האזור, שהוא גם אזור מבוקש על יד הים. עיריית תל אביב התחילה תכנית מתאר עבור תושביה החדשים והקיימים, אבל כיוונה בעצם לסוג חדש של דיור, לאוכלוסייה מבוססת.

צעד נוסף שעודד ג’נטריפיקציה היה הפקעת הנכסים ואפשרות לרכוש נכסים. רוב התושבים הערבים לא יכלו לקנות את הנכסים בגלל ערכי הנדל”ן הגבוהים, ורבים מהם נמכרים עם הדיירים המוגנים בתוך הנכס. הפעולות הללו תרמו לשינוי דרסטי ומהותי של עג’מי וג’ביליה. משכונות מוזנחות, הן הפכו לשכונות שהג’נטריפיקציה הכניסה אליהן  אוכלוסייה חדשה לצד הוותיקה, והאוכלוסייה הוותיקה לא יכולה לעמוד בשינויים האלה.

אם שואלים את התושבים, מבחינתם הג’נטריפיקציה נתפסת כאיום ממשי על המשך קיום הקהילה ביפו. החששות מבוססים על עובדות. מחצית מהאוכלוסייה משתייכת לחמישית הנמוכה של המדרג החברתי, אחוזי האבטלה גבוהים. 70 אחוז אינם בעלי נדל”ן, לכן אינם יכולים ליהנות מהפיתוח במחירי הנדל”ן.

רוב התושבים הערבים גרים בשכירות או בדיור ציבורי.הם אינם נהנים מהג’נטריפיקציה. האוכלוסייה מתקשה למצוא מקומות מגורים חלופיים מחוץ ליפו. אם הם מנסים לגור בפלורנטין, בשפירא או בבת ים, הם נתקלים ביחס מפלה או באווירה מרחיקה. וכאשר יכולים לרכוש, לא ניתנים להם שירותים, למשל בתי ספר דוברי ערבית, מסגד או שירותים קהילתיים.

עג’מי היא הלב הפועם של האוכלוסייה, בתי התפילה, המתנ”ס. התרחקות מהמקום זו התרחקות מהקהילה. זו מציאות מורכבת שמחייבת התייחסות מורכבת, הפוך מההתייחסות של מקרקעי ישראל.

המסקנות הן אולי שלמרבה הצער, כשהרשויות באות לפעול בערים מעורבות, הן פועלות כפיל בחנות חרסינה. הן מנסות להפעיל את אותם כלים ואת אותה ביורוקרטיה מבלי להבין שיש פה רגישויות ייחודיות וצרכים ייחודיים. איני תמים. אני מבין שנוח להם להסתתר מאחורי הביורוקרטיה והשוויון, כדי לפעול באותה דרך ובאדישות כלפי הדבר הזה שפוגע בקבוצה אחרת.

אבל אני רוצה להאמין שזה חוסר חשיבה ורגישות. כמו שאנו מצפים מהרשויות לא להיות עיוורות צבעים, כך אנו צריכים לדרוש ולהבין שההחלטות משפיעות על מקומות ולא רק על אוכלוסייה, ולא להיות עיוורי צבעים גם למקום שבו אנחנו פועלים.

אנחנו צריכים לפתח סט של כלים משפטיים ותכנוניים למתן שירותים שהם קצת יותר רגישים ועדינים מהאופן שהדבר נעשה היום.

ליאנא נביל, מנהלת פרויקטים, המרכז הבין-תרבותי לירושלים

אדבר על הקשיים בעיר מעורבת בתהליך של תיווך ופתרון בעיות בין התושבים לרשויות, בדגש על פעולות סביבתיות. אני מנהלת פרויקטים, חיה וגרה בהר הזיתים כ-15 שנה. אני כאן כדי לקחת אתכם לסיור במזרח העיר, כדי לחשוף את הקשיים והאתגרים שהתושבים נתקלים בהם בכל הקשור לחיים עם האחר. אדבר על הפרויקט “מיני אקטיב”, פרויקט שמטפל במציאת פתרונות שקשורים לבתים של התושבים ביוזמה ובהתנדבות נשים במזרח העיר.

רעיון הפרויקט נבע מחוסר מודעות של תושבי מזרח העיר בנוגע לשירותים, התמורה לתשלום הארנונה, ומצד שני ההידרדרות בתשתית שממנה סובלת מזרח העיר וסבל התושבים, למשל מהזיהום של הפסולת והריסת הבתים.

מכאן בא הצורך לקיים את פעילות ה”מיני אקטיב”. התחלקנו לקבוצות שבכל אחת חמש נשים. מכאן יצאנו לדרך מאזור ואדי קדום. בהתחלה היו ארבע נשים, ובצורה של הרכבת קבוצות אחרות הגענו ל-1,000 נשים מתנדבות.

אנחנו חותרות להביא לשותפות אקולוגית חברתית בין האוכלוסייה למוסדות שמטפלות בבעיות האלה. המוקד העירוני, בזק, חברת החשמל, אלה דוגמאות של גופים, אלה המנגנונים. ניתן לראות את הבעיות בתמונה, של פסולת שנערמה, ואחרי כן יצירת הקשר עם 106 ודרישה לנקות.

אנחנו רואים את העיר העתיקה. אין בה פחי אשפה. עקב חוסר מודעות התושבים, הם לא מתקשרים ומבקשים לנקות, הם לא מצפים לכך שהם אכן יענו. כך גם בכל מה שקשור לרמזורים. בסילוואן רואים את הסכנה, אין מעקה בטיחות. ביקשנו להתקין מעקות בטיחות, למשל בכביש שמוביל לשכונה.

במקומות האלה יצרנו קבוצות “מיני אקטיב”. כמו כן שלחנו מכתבים לגיחון, שם ביקשנו ניקוזים לאזורים האלה בגלל הצפות באזור נטור. הגשנו מכתבים בעברית ובערבית, הגשנו בקשות עם חתימות של מתנדבות, דרשנו פתרון. אחת הבעיות שנפתרו עם הקבלן ממש סיכנה חיים.

בכפר עקאב פעלנו לתקן את הרמזורים. יש דף בפייסבוק אליו מעלות נשים תמונות. חברים בדף כ-1,700 תושבים. יש בדף חמישה מפקידי המוקד העירוני וגם מהנדס שמטפל בעניינים המסוכנים. הצבנו אותם תחת אותה קורת גג, כדי להקל על הקשר.

היו גם מפגשים אחרים עם אחד האחראים בגיחון כדי לדבר על הזכויות של התושבים מגיחון, ואיך לקבל את אותם כלים ליצירת קשר, אירגנו סיורים עם מחלקות מהעירייה, כדי לראות את הבעיות בשטח. המטרה שלנו היא להעצים את החברים ולהגביר את המודעות.

ערכנו קורסים של עזרה ראשונה. יצרנו מניע פנימי לשינוי. יצרנו גם חוג לצילום, לתת להם לגעת ביופי של הסביבה, שלא היו מודעים לו. יצרנו קשר עם אגודות לזכויות אחרות, ובכך אפשרנו להגיע גם לרחובות שהם לא בתכנון העירוני, שטענו שבשל כך אינן יכולים להביא שירות לאוכלוסייה.

למשל, בשכונה עם שלושה ילדים נכים – סידרנו את הכביש שתהיה גישה. אנחנו נותנים כלים לאן לפנות וממי לבקש שירות. מגבירים את המודעות לזכויות אחרות, למשל עמותת “כן לזקן”, שמטפלת ברווחה ובביטוח לאומי. התקשרנו לקשישים ויידענו אותם על כך.

פרויקט אחר הוא פסולת בנייה. אנחנו בקשר עם הגנת הסביבה לטיפול בבעיה הזו. כשפניתי לתושבים שמעתי בהתחלה את המילים:  די לנו בבעיות הפנימיות, וכשנפתור את הבעיות הפנימיות  נצא החוצה. לאחר זמן, הבנתי שהשגנו הצלחה. הצלחנו ליצור קשר בינם לבין הסביבה שלהם. אנחנו אומרים כן לירושלים שמורה ונקייה. תוצאה נוספת היא שהאוכלוסייה מתקשרת יותר למוקד העירוני.

ד”ר חגית פרץ, המכללה האקדמית אשקלון ואוניברסיטת בן גוריון

ההרצאה של אורלי עוסקת בפרדוקס גדול – מצד אחד סובלנות, כיבוד, רב-תרבותיות,  אנחנו מדברים על רצון לכבד את האוכלוסייה החרדית. כחילונית שמתמודדת עם השאלה, כאחות לאח חרדי – מצד אחד קיים הצורך להגן על הקבוצה החרדית, מצד שני מדובר באוכלוסייה שמוכנה לוותר על חיבורים עם קבוצות אחרות ועל רעיון הרב-תרבותיות.

מי הוא בעצם הקול שמבטא את ההגדרה העצמית בקהילה החרדית: של הנשים או של הגברים בתוכה? בשם ההגנה על הסובלנות לא רוצים להדיר, אך מצד שני אנו חשים בצורך להתגונן ולגונן בפני דורסנות של מי שאנו ממאנים להדיר.

אורלי אומרת: תילחמו, כי אנחנו מבפנים לא יכולות. האם באמת התפקיד שלנו לא רק להילחם מהצד שלנו? גיל מעלה טענה במקרה של יפו, בנוגע לתפיסה שקוראת לחיזוק השכונות, שאומרת שאם תהיה אוכלוסייה חזקה תהיה התפתחות ופיתוח. מצד שני יש פה אוכלוסייה שנדיר אותה אם נחזק את העיר. נסתכל על זה אחרת: מה מחזק יותר – אולי שמירה על שורשים ומסורת ועל צביון מחד? או  ערך של שונות ומגוון, הנטמע בערך קובעי המדיניות המכוונים לכל המרבה במחיר?

ליאנא הביאה שינוי מדהים. הצלחתי לסמן כמה דברים כשהתחילה לדבר על הבעיות, למשל זה שהתושבים הפלסטינים מאשימים את עצמם, ורק אחר כך אשם הצד השני, שלו האחריות על פינוי פסולת וסידור תשתיות. הפעילות  מתחילה כשהדגש הוא: בואו נפתור את הבעיות של עצמנו, כי רק אנחנו יכולות, דווקא במקום שבאופן מסורתי נשים לא היו מעורבות בו בעבר. אנחנו, כאימהות לילדים, רוצות לדאוג לילדינו לסביבה בטוחה, לעתיד טוב יותר, דרך ידע, מודעות וכלים: צילום פייסבוק, מיומנות כמו יכולת לשוחח, עם מי לדבר, ודרך שיחות ארוכות.

סיפור קצר על המקום שלי. אני תושבת הנגב, מהפריפריה. אני עוסקת בקידום בריאות נשים הרות ותינוקות,בעיקר נשים בדוויות בנגב. ילדתי את בני בביח’ סורוקה, מרחב משותף לערבים וליהודים. הגעתי לחדר צירים, ובצד השני שכבה אישה בדווית עם לידת דרך. היחס שקיבלה והמילים שהיא שמעה מהאחות, הקפיאו את דמי. אף על פי שהייתי בצירים של עצמי. אנחנו משני צדי הווילון, מקבלות יחס שונה. היום הצוות המטפל כבר אינו  מתבטא כך,

אך עדיין הדרך ארוכה. אגב, גם אני מרגישה מוקטנת בסיטואציות מסוימות. כדי לשפר את המציאות, הועלתה יוזמה להצטרף ללידות אחרות ולשמוע סיפורים של נשים עם לידות בסיכון – כחלק  מחינוך רופאים לרגישות תרבותית.

כשאני שומעת את ליאנא מחזקת את הנשים, אני מזדהה. אנחנו מכשירות נשים בדוויות לטפל בטיפת חלב. יש נשים שמתארגנות בכפרים כדי להקים תחנת אוטובוס בשביל להשיג נגישות. אז אנחנו באותו מקום, ויש עוד הרבה מה לעשות.

סיכום ועריכה: אסיף, הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

מושב שביעי: קיימות וסביבה בערים מעורבות

ולרי ברכיה, מרצה במדיניות ותכנון סביבתי באוניברסיטה העברית, תל אביב ובמכללה הבינתחומית הרצליה, חוקרת במכון ירושלים לחקר ישראל

הקיימות באה לעולם כדי לשנות את צורת החשיבה. בצורת החשיבה הזו מתקבלת הפנמה של השיקולים הסביבתיים בשילוב קבלת ההחלטות בתחומים אחרים. כך הגענו לחיסכון באנרגיה, הוגנות של חלוקת משאבי הסביבה בין קבוצות שונות וחישוב העלויות, לצד ההשפעות החיוביות והשליליות.

היכן החיבור בין סביבה, כלכלה וחברה? הרעיון הוא להביא לפעילות משותפת ופורצת דרך ביחד. אבל סביבה וקיימות יכולים גם להיות נושאים לקונפליקטים: מי מקצה את המשאב, למשל קרקע ומים? מי אחראי על ההידרדרות של הסביבה? לכן, זהו נושא שיכול לחבר, אך גם להפריד בין קהילות שונות. אני מעבירה את הדיון לדוברים שיעשירו את השיח.

ח”כ ד”ר דב חנין, יו”ר השדולה החברתית-סביבתית בכנסת

בעשרים הדקות הקרובות אעשה מהלך של תנועה מהאבסטרקטי לקונקרטי. אתחיל בדיון תאורטי, בהמשך למה שוולרי התחילה. נקודת המוצא שלנו היא קיימות. הייתי מציע ללכת צעד נוסף מעבר למה שאמרה ולרי. זה אינו מעבר אסטרטגי, אלא מבטא את ההתייחסות האונטולוגית. זה ניסיון להבין אחרת את המציאות. קיימות היא קודם כול שלילה של צורת התייחסות מסוימת לסביבה: זו היא חתירה תחת המודל הטופוגרפי. המודל הטופוגרפי הוא לטעמי מודל שגוי. סביבה היא מודל של מציאות רב-ממדית. ממד זה נעשה קריטי ככל שאנחנו נכנסים לתוך המאה ה-21, כי אנחנו חיים בעולם קטן. בעולם קטן זה חיה מערכת כלכלית חברתית.

במאתיים השנים האחרונות הרציונל של המערכת הוא גדילה. קוראים לה קפיטליזם. היא הביאה התקדמות, וגם הרבה בעיות. עובדה שזאת מערכת שגדלה כל הזמן. הבעיה שלה היא גם ההצלחה שלה. ברפואה יש שם לדבר כזה שגדל בתוך מערכת ולא מתחשב בגבולות ההכלה שלה.

במקום כלכלה וחברה שמאורגנת סביב הרעיון של הרווח, שמייצרת יותר ובאותה הזדמנות מעמיסה על כדור הארץ הקטן שלנו, צריך להתחיל לחשוב על מודל אחר. לא כזה שחושב על יותר ייצור כדי להרוויח יותר, אלא מודל של חיים טובים יותר.

אני אוהב את החשיבה של חתן פרס נובל לכלכלה, שכתב שהשאלה כמה מוצרים אינה מדד טוב, כי היא מסיטה מהשאלה מה המוצרים עושים. כלומר, לא השאלה של כמה, אלא השאלה מה בן אדם יכול באמת לעשות עם המוצרים או מה הוא יכול להיות בחיים שלו.

גרעין החשיבה שלנו כיום הוא אורח החשיבה הקפיטליסטי. קיימות זו תפיסה רדיקלית אלטרנטיבית של דרך להסתכל על המציאות, ניסיון להציב חשיבה אחרת מזו של הקידמה. זוהי חשיבה שהיא מאוד מרחיקת לכת ורדיקלית. היא מאתגרת את כל התרבות שלנו, התרבות הצרכנית הדומיננטית. מדובר באתגר גדול שהזמן שלנו לעמוד בו הוא קצר.

עלינו להזדרז, מפני שמשבר האקלים עומד בפנינו. ואם לא נמצא דרך להתמודד לא נשרוד. תמיד שואלים אם אני באמת מאמין שנוכל להגיע לשינוי בחשיבה. אני אופטימי. ההיסטוריה האנושית מלמדת שהחברה מסוגלת לשנות דפוסי חשיבה, ודאי בכל הנוגע למה שבטובתה.

מה שאני כן יודע הוא שמה שקיים היום, לא יכול להוסיף להתקיים – במובן האקטואלי של עוד 20-–30 שנה. לכן האופציה היחידה היא האופציה של הקיימות. מכאן אני מגיע לעיר. העיר היא מפתח שבו בני אדם רבים נמצאים יחד. מן הסתם זה הופך את העיר למפתח של פתרון. זה לא המצב כיום. הערים כיום בעולם הן מקום רע מאוד לחיות בו. גם בערים של העולם הראשון, שבשוליהן יש מצוקות קשות.

אני רוצה להמשיך מהאבסטרקטי לקונקרטי, ולהגיע למציאות בארצנו הקטנטונת. לצורך הדוגמה הראשונה אצפין ואגיע לעכו. אחת משכיות החמדה שלנו היא העיר העתיקה של עכו. היא מקום מדהים, עם היסטוריה, עיר צלבנית בעבר, היא רב-שכבתית, מרתקת, מעניינת. אבל העיר העתיקה של עכו היא גם מקום מוזנח. האם אפשר לחשוב שזה לא קשור לכך שגרים שם ערבים?

הבעיה היא שבגלל שגרים בה ערבים, היא לא “נספרת” כשכיית החמדה שהיא. למה, איך, מה הסיבות והמנגנונים? זאת שאלה מעניינת, שאיני הולך להיכנס לעומק הניתוח שלה. יכולות להיות טענות שונות בעניין הזה. אולי הכוונה היא שאלה שחיים בה יקוצו בחייהם, ובמקומם יבואו יזמים עם כסף, יהודים, שיממשו את שכיית החמדה הזו.

זאת בעיה, שבמקום שאותו אתה רוצה לפתח ולהפוך למושך לבעלי הון וממון — גרים אנשים. מעכו אני אסע מאה וחמישה עשר קילומטר ואגיע לעירי תל אביב יפו. אפשר לדבר על יפו כמקום שבו בכפיפה אחת גרים העניים בתושבי העיר והעשירים בתושבי העיר, במרחק של מאה מטר זה מזה. האנשים שחיים בעג’מי חיים ברחובות מוזנחים, בבתים דלים מאוד, בהעדר תנאים סביבתיים. החברה נמצאת בהתפוררות מוחלטת. סמים ואלימות במרחב. למי שטרם עשה זאת, אנא צפו בסרט המצוין עג’מי. וממש קרוב אליהם חיים אנשים בארמונות, במתחמים סגורים, שמורים ומטופחים.

אקח אתכם למקום שפחות מדברים עליו, 1,500 מטר מעג’מי צפון מזרחה, ונגיע למשבר האקלים. המופע הבולט הוא לא מחסור בגשם, אלא נמצא סביב התחנה המרכזית, ומתגלם ב-50–60 אלף אפריקאים שברחו מארצות שבהן יש משבר פוליטי, חברתי וסביבתי.

אם אנחנו מדברים על המאה ה-20, בצורת הייתה עניין של אחת לעשור. היום היא מתרחשת אחת לשנתיים, קטסטרופה שממנה הם בורחים על חייהם. מדינת ישראל מתייחסת אליהם כסוג של בעיה, כסוג של מפגע. היא משתדלת למרר את חייהם כדי שיקוצו בהם ויברחו מכאן.

הדיכוי שלהם הוא רב-ממדי. אין להם פתרונות בריאות, רווחה וכדומה. הם חיים בשכונות קשות שעוד קודם היו קשות, חווים משברים של העדר תקווה. אנחנו מדברים על 60-50 אלף שכבר נמצאים בתל אביב, ואי-אפשר להחזיר אותם. יש חוק בינלאומי. אולי במקום להילחם בהם, נתייחס אליהם כאל קהילה שיכולה לתרום. אפשר לייצר שם מרכזי תרבות שיעשירו את החיים שלנו. הגופים השונים המעורבים בטיפול בהם יכולים להפוך את אזור האסון לאזור אחר, שמעשיר את המציאות שלנו. בשביל זה צריך להבין שתושבי דרום תל אביב הם בני אדם. צריך להבין מה הם יכולים לתת. לתת להם אפשרות להתפרנס, ולא לנהוג בהם כאנשים שמועסקים בלי זכויות.

אני אישית לא הצלחתי להבין את ההבדל בין סביבה לחברה. מבחינתי מדובר באותן סוגיות. אם אנחנו רוצים לחשוב אחרת על העיר שהיא במקרים רבים עיר מעורבת, יש לחשוב עליה לא כבעיה, אלא כסוג של פתרון, של נכס, של הזדמנות. הניתוח החברתי סביבתי הוא ניתוח שמתחיל מהשאלה מי נפגע. התשובה “כולנו”, היא לא התשובה. כי תמיד יש כאלה שנפגעים יותר, אם נערוך פראפרזה על אורוול מתוך חוות החיות. השאלה שצריך לשאול היא מי מרוויח.

ד”ר יודן רופא, המכונים לחקר המדבר ע”ש י. בלאושטיין, אוניברסיטת בן-גוריון

אדבר על עירוניות בת-קיימא בישראל. דאימונד, אנתרופולוג וחוקר טבע אמריקאי, פרסם ספר שדיבר על החברה המסורתית. כל שנה הוא בילה כמה חודשים בפפואה גיניאה החדשה. החברה בפפואה גינאה היא מאוד עשירה; יש בה ציידים לקטים, חברות חקלאיות וכדומה. בספר הוא מנסה להבין כיצד חיינו עד לפני חצי מיליון שנה, בתקופה שבה היינו כולנו חברות מסורתיות.

השינוי החל לפני 10,000, אך באופן מובהק זה השתנה ב-4,000–3,000 השנים האחרונות, אז התחילה לצוץ תופעת העירוניות. העיר היא המצאה חדשה. לפני כן חיו 200–300 איש בקבוצה. כמו קבוצות של בבונים.

העיר היא סוג של פלא. משהו קרה באבולוציה או שינויים גנטיים שאפשרו לנו לחיות בחברות יותר מורכבות, שכוללות אפילו מיליארדי אנשים, , אנחנו חיים כיום בחברה שקשורה בכלכלה ובתקשורת, למשל באמצעות  פייסבוק. מצד שני, אנחנו אותם אנשים, שבעצם מערך היכולות שלנו הוא שמאפשר לנו לתקשר עם חברות אחרות.

המאפיין את העיר הגדולה, בכל מקום, הוא נוכחות של אנשים זרים, והאנשים האלה לא נוכחים במקומות אחרים חוץ מאשר בעיר. אנחנו פותחים דלת, ויוצאים לרחוב, ופוגשים אנשים שאת רובם איננו מכירים. כפי  שדיאמונד מתאר בחברות בפפואה גיניאה, זר לא ישרוד לאורך זמן. אומדן הרצח הוא גבוה מאוד.

התוצאה של החיים המשותפים בעיר היא שבשלב מסוים אתה כבר יודע מה יאמר האדם שלידך, גם אם אינך מכיר אותו. איך קורה שממצב שבו אנשים שאינם מכירים, ובעבר היו נמלטים זה מזה, הם אפילו מוכנים לחייך זה אל זה? המכניזם שמאפשר את הדבר הנפלא הזה בעיר בה אנשים חיים, הוא הרחוב.

ג’יין ג’ייקובס תיארה זאת  לראשונה. היא מראה בספרה איך הרחוב מייצר מפגשים. מצד אחד אדם יכול תמיד לחזור הביתה, ומצד שני הוא יכול לראות אנשים, לראות מה הם עושים. בדרך כלל התנועה ברחוב היא תנועה עוברת. הרחוב עובד, כי הוא מתעל תנועה לתוך מרחב נצפה. בעצם המפגש חי על סימביוזה של אינטרסים משותפים. הזרים באים במגע עם המקומיים, שיש להם אינטרס שיהיה בטוח על יד ביתם.

אנו יודעים שיש מקומות שמרגישים בהם נוח יותר ומקומות שבהם מרגישים נוח פחות. יש רחובות מוצלחים יותר ופחות. מתברר שיש תנאים מסוימים לתיפקודה של עיר, וכאלה שלא. יש מחקרים בנושא מאז שנות ה-60. תנאים אלה בדרך כלל קשורים ברשת הרחובות. בנייה נכונה צריכה להיות צפופה ולא היררכית, ולשלב חיבור בין סוגי רחובות, קידום של הליכה ברגל ונסיעה במהירות נמוכה יותר, וכל זה בלי להפחית את התנועה, אלא רק להאט אותה.

אחת הבעיות, במיוחד של מדינת ישראל, היא שמאז הקמתה, מאז שנות החמישים, אנחנו בונים ערים שהן לא טובות מבחינת המערך הכלכלי והחברתי של העיר. למשל, בראשון לציון: ממזרח, העיר הישנה, וממערב, העיר החדשה שנוסדה החל משנות ה-80 ואילך, אבל התכנון שלה הפוך מעקרונות הבנייה הנכונים של עיר.

אחד הפרדוקסים הוא שרוב האוכלוסייה הישראלית חיה ביישובים עירוניים לא צפופים בפריפריה. בזבזנו את הקרקע על פיתוח עירוני לקוי ולא מוצלח. די לראות בתמונות את החומות שמפרידות בין האוכלוסיות העוינות בין פתח תקווה וחולון לקריית אונו.

משנות ה-60 ואילך מתגבשת תפיסה חדשה, שרואה בעירוניות פתרון גם לנושאים סביבתיים וגם לנושאים חברתיים. נוצר תכנון שמנסה לזהות מקומות או פוטנציאל למקומות. מקום של נוכחות הדדית בין קהילות שונות. שמים דגש על החשיבות של מרחב ציבורי פתוח ונגיש, אשר כולם מרגישים בו בנוח. יצירת מרחב משותף שכזה היא עקרון בסיסי בתכנון העיר.

 

צח יהב, רכז תכניות חינוך ודו-קיום, הקרן לירושלים

אני הולך לדבר על התכנית הגדולה ביותר שיש לנו בקרן ירושלים בנושא איכות הסביבה. היא פועלת בכל בתי הספר בעיר ירושלים: במסגרת החינוך המיוחד, בבתי ספר ערבים, יהודים וכולי. אני אדבר על המהלכים. התכנית מורכבת משלושה חלקים: (1) מערכת לאיסוף מי גשם, (2) ליווי חינוכי לאורך שנים, (3) הקמה של קבוצות תלמידים כנאמני סביבה, שמתרכזות בנושא של המים ולנושאי סביבה נוספים.

המערכת הומצאה על ידי מורה לביולוגיה. הוא ראה את כמויות המים שמתבזבזות, וחשב שבמקום שזה יזרום לים, נתפיל אותם והם יחזרו אלינו. אפשר לאסוף אותם במכלים, מיד עם ירידת הגשם. משם המים מובלים לאסלות ומשמשים להדחה. המערכת חוסכת אלפי ליטרים של מים.

את התכנית עשינו בשיתוף הרשת הירוקה. זה ארגון שעוסק בקיימות, ועוסק בצד החינוכי של התכנית, וכל זה עם עיריית ירושלים, כמובן. הפרויקט הוא של קיימות, וכדי שהוא עצמו יהיה בר-קיימא, צריך לעבוד עם המורים. הרעיון הוא להכניס את העיסוק בקיימות לבתי הספר, להפוך את התלמידים לסוכני שינוי. התלמידים מודדים את כמות הגשם היורד, כמות החיסכון , וכמות השימוש.

הפרויקט כולל 24 בתי ספר, זאת השנה הרביעית. השקענו מחשבה באילו בתי ספר לעבוד, וליצור חיבורים נוספים באמצעות נושא זה. התחלנו בבתי ספר יסודיים שבהם תלמידים עם קשיי למידה וחינוך. זה נתן להם מענה מסוג אחר, שקשר אותם לנושא, והיה מאוד נכון. בשנה השנייה הרחבנו לבתי ספר במזרח העיר. ההשתלמויות תורגמו לערבית, והקמנו אתר אינטרנט שהותאם לשפה הערבית, והיה נגיש ונוח.

במהלך השנה מתקיימות השתלמויות למורים. זה מעודד שיח ונותן את התחושה של שייכות לדבר גדול יותר, עירוני וארצי. זה מחזק את התחושה שאינם לבד. הם רואים את הגלובליות. המטרה של התכנית היא אקולוגית, ומעבר לכך, להביא את הראייה הקולקטיבית והגלובלית של האחריות שלנו, האחריות המשותפת לשמירה על הסביבה.

נג’ווה פרחאת, מנהלת ביה”ס אחמד סאמח, אבו תור, מזרח ירושלים

אני  מנהלת בית ספר לבנים. בית הספר ממוקם בשכונה שיש בה גם בתים ערביים וגם יהודיים. מדובר באזור בו המציאות הפוליטית קשה. רבים מן הילדים מגיעים אלינו מבתים בהם מישהו מבני המשפחה יושב בבית סוהר. רציתי בשיתוף הצוות החינוכי כדי לשנות את התדמית הזאת. רציתי לעשות דבר שיהפוך את בית הספר למקום יפה ונעים, ולעורר שיח חינוכי גם עם בתי ספר יהודים אחרים.

עשיתי הפעלות בבית הספר במסגרת פרויקטים שונים עם בתי ספר אחרים, למשל תלמידים שיוצאים עם תלמידים מבית ספר ארגנטינה, שותלים יחד ומדברים. ניסינו לפתח מנהיגות, לגרום לתלמידים שיחשבו על דברים בצורה אחרת, שמעורבים בה כבוד האדם ושיח אנושי.

היו לנו מפגשים במשך שלוש שנים עם בית ספר תל”י בקריית יובל, במסגרת פרויקט על פולקלור שבו הם למדו איש על רעהו.עוררנו שיח מאוד מעניין בין הקבוצות. לא היה קל לקחת את התלמידים מקריית יובל אלינו לבית הספר. הייתה בעיה איך לאשר להם מבחינה ביטחונית להגיע לבית הספר שלנו.

למרות כל הקשיים, התעקשנו שהפגישות בבית הספר שלנו יימשכו. כשהחלטנו להשתתף בתכנית איסוף מי הגשמים, זכינו כבר בתחילת הפרויקט בתחרות תמונת המים. בתחרות הזו צילמו התלמידים מכל בתי הספר תמונות, והתמונה שזכתה הייתה התמונה שצולמה על ידי בית הספר שלנו.

בנוסף, הקמנו חממה בבית הספר וגם גינה אקולוגית. בשנה שעברה התחלנו פרויקט עם בית ספר הרטמן, בית ספר דתי. קיימנו מפגשים עם תלמידי הרטמן במשך כל השנה, והייתה התחברות מאוד מעניינת יחד. ההישגים מאחורי כל התוכניות האלה הם גדולים ביותר.

אדבר על החממה. החממה הפכה את בית הספר לאתר מבקרים. אנשי חינוך מכל הארץ ומחו”ל מגיעים אלינו, והתלמידים מסבירים על הפרויקטים. רק השנה היו משלחות מסן פרנסיסקו ומדרום אמריקה, של מנהלי בתי ספר.

האתגר הגדול של התלמידים הוא להפוך ליזמים בעצמם. שוב ושוב אנחנו שואלים את עצמנו מתי אנחנו עוצרים, אך זה לא נעצר. כל שנה האתגרים גדלים. אנחנו מקבלים פרסים, ההורים כבר תומכים בילדיהם המעוניינים להצטרף, יש כבר הבנה כמה שזה חשוב ותפיסה של גודל ההשפעה. כמו כן, זה בית הספר היחידי ממזרח ירושלים שנמצא במכון ויצמן.

אני מודה לכל מי שתומך במה שאנחנו עושים בבית הספר.

 

סיכום ועריכה: אסיף, הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה

מושב נעילה: פתרון סכסוכים בערים מעורבות – העיר עכו

מושב לזכרו של פרופ’ יעקב בר סימן טוב, שהיה ראש מכון ירושלים לחקר ישראל

פרופ’ יצחק רייטר, מכון ירושלים לחקר ישראל

אני אסביר איך הגענו לקונספט הזה. בוועדה החלטנו שדרך המקרה של עכו אפשר ללמוד על מגוון של פתרונות ויוזמות של דיאלוג בעיר מעורבת.

הפיל שבחדר הוא ירושלים. האם היא עיר מעורבת או כמה ערים? לי היא מזכירה שקשוקה. עיר ששוקשקה לה יחדיו, אם תרצו. התמריץ לדיון היה מחקרים אחרים שאנחנו עושים.

בימים אלה פרסמנו ספר על המאבק שהיה על המסגד ההיסטורי בבאר-שבע. העירייה התנגדה לפתיחת המסגד מחדש. העירייה טענה שבאר שבע היא עיר יהודית ולא עיר מעורבת ולכן לא צריך לקום בה מסגד. גם בהקשר של עכו טען אחד המועמדים לראשות העירייה שהיא לא עיר מעורבת אלא עיר יהודית שיש בה ערבים. אבל עכו היא עיר מעורבת מאוד, שליש מתושביה ערבים. בעבר יהודים יצאו ממנה לכיוון נהרייה. כיום המגמה נעצרה, והתחילו לבנות בה.

החלטנו שנקדיש את המחקר שלנו לעכו כמקרה בוחן. בעכו היה עימות שפרץ ב-2008 , שנקווה שהיה חד-פעמי. האירועים החלו כשבחור ערבי נכנס עם מכונית ועם מוזיקה וצפצופים לשכונה יהודית ביום כיפור והותקף. בהמשך האירועים הותקפו חנויות של יהודים, ונשרפו בתים של ערבים. עכו הייתה בעבר מודל לדו-קיום. אחרי המקרה ב-2008 קמו בה גופים שונים שמנסים להבטיח שמקרים כאלה לא יחזרו.

כשעשינו את המחקר פגשנו בין השאר קבוצה של תלמידים מדימונה שהגיעו להתארח באכסניה שלנו. הילדים ביקרו באזור ובאו ללון בעכו והם עשו פעילות לילית של מעין “מבצע לשחרור כלא עכו”.

החלטנו להקדיש את המושב הנועל לפרופסור יעקב בר סימן טוב ז”ל. בשבילנו לא הייתה דמות יותר טובה ממנו להתייעץ אתה בנושא של יישוב  סכסוכים. ברגע הזה הוא בהחלט מאוד מאוד חסר. הוא בין האנשים שהכינו את הכנס הקודם בשנה שעברה. באותו זמן אשתו חלתה, ואף הוא הרגיש רע. ברסי כפי שכיננו אותו היה האבא של “חקר הסכסוכים” בלי הפרזה.

יונתן בר-סימן-טוב, בנו של פרופ’ יעקב בר סימן טוב

רציתי להתייחס היום בדבריי למסמך שאבי התחיל לכתוב בנושא של דו קיום בירושלים אבל לא הצלחתי למצוא את המסמך. עד שלבסוף אחותי הצליחה למצוא אותו במחשב. המסמך הוא מ-6.8.2012. תחילת אוגוסט, חמישה חודשים אחרי שאמי עברה השתלת ריאה, וחודש וחצי לפני שהיא נפטרה. לאורך תקופה זו אבי המשיך לעבוד על מחקריו, לימד באוניברסיטה והמשיך לנהל את מכון ירושלים. במסמך שמצאנו הוא ניסה לבחון איך מדינת ישראל ועיריית ירושלים, מצד אחד – ומצד שני המיעוט הערבי בירושלים, מצליחים לחיות יחד, ואיך לצמצם מצבים של הידרדרות כמו מה שקרה בעכו. לצערי אבי לא הצליח לסיים את המחקר. אני מקווה שבעבודה משותפת עם מכון ירושלים נצליח לסיים את המחקר, ונוכל להציגו בכנס הבא.

ליאור להרס, מכון ירושלים לחקר ישראל

זה כבוד גדול בשבילי להשתתף במושב לזכרו של ברסי, שהיה גם מורה וגם חבר אישי.

כמה מילות רקע לגבי עכו: עכו היא העיר המעורבת עם שיעור הערבים הגבוה ביותר בישראל, מלבד ירושלים שבה השיעור גבוה יותר אך היא מקרה שונה ומיוחד.בשיחות שערכנו עם גורמים שונים בעכו כולם פירשו באופן שונה את אירועי 2008, אבל הסכימו שזו נקודת ציון משמעותית. האם זאת נורת אזהרה או אירוע מקרי? זה לא רק האירוע והאירועים שהתרחשו בימים שלאחר מכן, אלא משבר האמון בין האוכלוסיות בתקופה שלאחר מכן. אבל במקביל לכך גורמים שונים החלו באותו שלב לפעול לשיקום היחסים וליצירת מערכת יחסים חדשה. בדבריי אתייחס גם לנקודות המתח אבל גם למאמצים לקדם דיאלוג ויישוב סכסוכים.

נדבר תחילה על מחלוקות ונקודות מתח בעיר: שינויים דמוגרפיים בעיר מעוררים לעתים חששות; ישיבת ההסדר שהוקמה בעכו היא גורם שנתפס כמאיים בעיני הציבור הערבי;, מחלוקות על נכסי ווקף – למשל מחלוקות על מסגדים ומחלוקת כיום על חאן אל עומאדן; בעיות בבניינים משותפים; השפעות של אירועים ברמה הארצית; בהתבוננות לעתיד יש לציין שב-4 באוקטובר 2014 יום כיפור נופל באותו היום של חג הקורבן ויש להיערך לכך מראש כדי להבטיח שזה לא יוביל לעימות.

באשר למנגנונים של דיאלוג ושיתוף פעולה הפועלים בעכו: ראשית – שיתוף פעולה ברמה המוניציפאלית שבאה לידי ביטוי בברית לנקרי–ג’מל. שני הצדדים ספגו ביקורות אבל קיבלו גיבוי במערכת הבחירות האחרונה.  יש לעשות גם מאמצים ליחס שווה בתחום השירותים העירוניים ומאמצים בהקשר זה נעשו בעכו. היו גם יוזמות נוספות כמו פרלמנט הנוער ומסע יהודי ערבי לפולין. כמו כן לאחר 2008 הוקמה קבוצת קשת – תושבים יהודים וערבים הפועלים לקדם מודל של הידברות ודו-קיום.יש חשיבות גם לקשר בין מנהיגי דת: בעכו יש דיאלוג  בין הרב יוסף לאימאם עאסי.

מקרה לדוגמה של פתרון סכסוכים הוא המחלוקת על שם הנמל בעכו. העירייה החליטה שהנמל ייקרא על שם זאב פריד ובצד הערבי דרשו לקרוא לו על שם עיסא אל עוואם. התפתח ויכוח אבל החל דיאלוג והצדדים הגיעו לפשרה כך ששניהם קיבלו מענה וייצוג לנרטיב שלהם במרחב.

פרופ’ יצחק רייטר, מכון ירושלים לחקר ישראל

שאלות לדיון – אילו מתחים קיימים בעיר? האם אירועי 2008 יכולים לחזור? מה עדיף: עיר מעורבת עם שכונות נפרדות – דיברנו על בית שמש – או אינטגרציה של שכונות מעורבות?אילו מנגנונים של דיאלוג ויישוב סכסוכים קיימים היום בעיר? ומה כדאי לפתח, מה חסר בעיר?

עאבס זכור, ח”כ לשעבר

אדבר בערבית ספרותית. זה כבוד לחיות בעכו בה חיים כל בני העדות, יהודים, דתיים וחילוניים, ערבים נוצרים, ומוסלמים, דרוזים וצ’רקסיים. עכו היא דוגמה שאומרת: יש מקום לכולם בחלקת ארץ אחת. וזאת תשובה לכל מי שאומר: לי יש מקום, ולך אין מקום. עכו אמרה: לכל אלה שאמרו “אין מקום לאחר”אין מקום בעכו, בין אם זה יהודי או ערבי.

אני זוכר שב-1988 היה מועמד לראשות עיריית עכו שאמר טרנספר לערבים, והם הפסידו. כשאני נכנסתי לפוליטיקה לקראת בחירות התחיל משא ומתן ביני לבין המועמדים. ביקשתי מאחד המועמדים שיפסיק לומר “טרנספר” והוא אמר שהוא לא יכול, רק אחרי הבחירות. אני סירבתי לשבת אתם, עד שהם יתנצלו על מה שאמרו.

אני תמכתי באותה מערכת בחירות במועמד הליכוד. מהערבים הוא קיבל מאה אחוז תמיכה.עד היום אין מועמד ממפלגת הליכוד או המערך. אנחנו הערבים נכנסנו לבחירות לעכו מבלי להשתייך לשום מפלגה. בבחירות ב-2008  הלכנו לבחירות אחרי מאורעות עכו, ושילמנו מחיר על המתינות שלנו. אבל המחיר היה זמני, וקיבלנו פיצוי בבחירות האחרונות.

אחרי מאורעות עכו הכואבים היה צריך לחפש פתרון. אחד הצדדים חייב להושיט יד לשלום. אנחנו התנצלנו על מה שהיה. מה שהיה לא היה צריך להיות. הרשימות האחרות סירבו לחתום על גילוי הדעת שהוצאנו. אין לנו בעיות, והיה לנו תפקיד – להתחיל בשלום.

אמרנו שאם לא נושיט יד לשלום לא יהיה שלום. מישהו צריך להתחיל בשלום. אנחנו התחלנו בעשיית השלום. החזק היה צריך להתחיל בהושטת היד. ישראל היום היא החזק, ולכן היא צריכה להתחיל בשלום. הערבים במישור הרוב הם הרוב, והיהודים במזרח התיכון הם מיעוט, לכן הערבים צריכים להתחיל בשלום.

החזק הוא זה שצריך להתחיל. אנחנו בעכו יזמנו, וקיבלנו תוצאות. אני שואל: למה ראש העירייה הנוכחי קיבל 79 אחוזים ומבין הערבים הוא קיבל 55 אחוזים? אמרתי לראש העיר: אם אתה רוצה להיות ראש העיר לתקופה ארוכה, אתה צריך לנקוט מהלכים מעשיים, ולקחת בחשבון את כל האוכלוסיות כולל העולים החדשים והערבים.

אם תזכה בשני המגזרים האלה, אתה תהיה ראש עיר. מאז אנחנו עובדים יחד. אנחנו, הערבים, והעולים, מנהיגים את עיריית עכו. לנו יש סגן וגם לעולים הרוסים. מה שאני אומר היום הוא שכדי לייצר את השלום ולחזק אותו, אנחנו צריכים לחנך לשלום ברמת בתי הספר. המתנ”ס הערבי הוא חדר אחד בכל עכו. זה הגיוני ש-4,000 ילדים מגיל שנה עד 18 יהיה להם רק חדר אחד? הממשלה מזניחה את העניין וגם העירייה.

דובר על כך שאחרי הבחירות חייבים להקים מנהלת לעיר העתיקה שדומה למנהלת תל אביב, שתפתח את העיר העתיקה, שתתאים לאופי העיר, ותמשוך אליה תיירים ערבים, יהודים וזרים.

היה מקרה של התנגדות לפתוח מסגד בבאר שבע. מה הבעיה לפתוח מסגד בבאר שבע? בכל מקום יש באירופה יש מסגדים – בשוויץ, באיטליה ובעוד מקומות. למה אם אנחנו מקימים שכונה חדשה ליהודים, בונים בית כנסת, אבל לנוצרים ולמוסלמים לא בונים בתי תפילה? מקומות התפילה הם מקומות של פולחן. אילו היו מונעים מאתנו את המסגד שהקמנו בעכו, אז גורמים קיצוניים היו מקימים את המסגד.

עכו יכולה להכיל את כולם. אני יכול להגיד לכל העולם, תראו: לכולם יש אפשרות לגור יחד. אני גר בעכו החדשה, מימיני שכני היהודי ומשמאלי שכני הנוצרי. שלושתנו חיים בשכנות יפה. אנחנו חיים בשלום, כי זה מה שאנחנו רוצים. אני אומר שהשלטון בישראל צריך להושיט את ידו, כי הוא שלטון הרוב. חלק גדול ממאורעות עכו קרה כי לא הייתה עבודה ביום למחרת. לכן הם נמשכו שלושה ימים. לא היה להם מה להפסיד. זה היה סוג של משחק. ביום השלישי היה להם כבר מה להפסיד.

כשבאים ערבים מהכפרים ליישובים היהודים, הם באים כי אין קרקעות מסביב. ישראל צריכה לבנות ערים לערבים. למה שמכפר יאסיף לא יוכלו לקנות בכרמיאל או בעכו? אבל אם לא מקבלים אותם, שיאפשרו להם לבנות ערים משלהם. תנו להם אפשרות, ככה הם לא יבואו לעיר. זה לא דבר פסול לחיות יחד. יש שכונות משותפות מעורבות שחוגגות יחד חגים של כל הצדדים. אני אמרתי שאין מקום לקיצוניים פה. אם יש רוב שרוצה שלום, הם צריכים להגיד את דעתם בקול רם. הקיצונים הם מיעוט קטן. זאת עיר משותפת מעורבת לכל תושביה.

פרופ’ יצחק רייטר, מכון ירושלים לחקר ישראל

אני אציין ששמענו הערכות שונות שהמודל של הדו-קיום כמו בעכו יכול להתפתח גם בכרמיאל למשל, שכיום חיים בה כבר כ-5,000 ערבים.

יוסי פיטוסי, חבר קבוצת קשת, עכו, לשעבר חבר מועצת העיר

אני ראיתי חובה נעימה לבוא עם אשתי לכנס וללמוד על עצמנו. ראינו את ההיבטים השונים של הסוגיה, ושיותר ויותר יהיו ערים מעורבות במדינת ישראל, ואין בזה פסול או דבר רע. צריך להתכונן ולהיערך ולהבין מה המשמעות של זה. והמדינה תמצא תקציבים ללבן את הסוגיה הזאת – הזכירו רבות את עכו בכנס – אף על פי שעלינו לקחת בחשבון שלאנשים פוליטיים יש אג’נדה מקובעת.

דיברו על האירוע של 2008. אמרתי תודה על האירוע הזה כי הוא העיר אותנו. אני גר סמוך לחומות. אני גר בעיר המנדטורית, שתחומה מהעיר העתיקה ועד רחוב הרצל. אשתף בחוויה אישית שלי מ-2008. התפללתי בבית הכנסת. מישהו אמר: נודע לי שהיה פוגרום בשיכון. במוצאי שבת התחלנו לשמוע על זה.

אני רק מנצל את ההזדמנות לספר שהאירוע קרה בהתנגשות של שני מתחמים אורבניים מובהקים באוכלוסייה שלהם. האירוע קרה בין שתי הקצוות, ואילו בעיר המנדטורית המעורבת שמעו האחרונים שהייתה מהומה. לצערי לא עשו סיכום, לא למדו את האירוע, הכניסו את התיק למגירה, וסגרו עניין. כל צד נשאר עם הנרטיב שלו: אלה של “יהודים שרפו בתים לערבים”, ואלה ש”ערבים עשו פוגרום ליהודים”.

זוהיר בהלול חי בשכונה שלי. רופא השיניים שלי ערבי, וגם רופא המשפחה שלי ערבי. החיבור והחיכוך הוא גדול, והאירוע הביך אותנו. קיים מתח, אבל הוא רחוק. ביומיום החיכוך הוא מדהים. המרחב הוא משותף. יהודי וערבי יושבים בתור, ואין אפליה. מינהל תקין תורם להפחית את האפליה. אלה דברים שוליים, אבל הם משנים מאוד את האווירה. קיימת פוביה ערטילאית דווקא מצד התושבים היהודים. יש תנועת הגירה גדולה של יהודים מעכו החוצה.

הקבוצה שהקמנו היא יהודית–ערבית. החברה הערבית מתחילה להיות מודעת לשינוי. זה כבר לא כאילו “אני אשם בנכבה שלו”. האליטה הערבית היום הופכת להיות הגוף המעודד אותי כיהודי.

הקמנו את הקבוצה היהודית–ערבית שקראנו לה: קבוצת עכו – עיר משותפת. אמרנו: בואו נכיר קצת מעבר ליומיומי. הזמנו את סייד קשוע מהטלוויזיה. ההפתעה שלנו הייתה שהערבים לא ידעו שהוא ערבי, כי הם לא רואים טלוויזיה ישראלית. עשינו עוד ערב על הסדרה “כוונות טובות”. הבת שלי שיחקה שם. בשבת הקרובה לראשונה אנו פותחים “שבתרבות”, יופיעו ירון לונדון ועמי איילון.

סבאא סייד, סגנית ראש מנהל החינוך לקידום מערכת החינוך הערבי בעכו

הבית שלי הוא בנמל עכו בעכו העתיקה, וזה כבוד גדול. נולדתי בכפר טייבה, שהפך עם השנים לעיר טייבה במשולש. המרחב בעכו הוא משותף. כאשת חינוך אני לא יכולה לומר שאנחנו חיים במאה אחוז שוויון, אבל אנחנו רוצים שעכו תהיה באמת שווה לכול. אפשר למצוא בתוך החינוך את הזרם הממלכתי-יהודי הממלכתי-ערבי והממלכתי-דתי. אני רוצה להגיד שהמדיניות הפוליטית בתוך העיר השכילה להקשיב למה שדורשים האנשים. זה מלמד הרבה על השינוי בתוך עכו.

יש מתח בעכו. איננו מעלימים עין מהדברים הקיימים. אבל הדיאלוג אפשרי. אנו רוצים להמשיך לגדל ילדים במקום נוח למרות השוני והמגוון הרחב של האוכלוסייה מבחינת הדתות, התרבויות והשפות. אני סגנית ראש מינהל החינוך ואחראית על קידום החינוך הערבי בעכו. מצאתי אוזן קשבת בכל מחלקות העירייה כדי להתחיל דיאלוג מול משרד החינוך בתמיכה מאוד מסיבית של סגן ראש העיר, שאחראי על תיק החינוך.

אם אין תמיכה – למרות הכול זה לא יהיה אפשרי. אבל הצלחתי עם מנהל החינוך בעכו לקדם תכניות. כשנותנים סל תרבות לילד הערבי שיכיר את עצמו ויכבד את עצמו, הוא יראה את שכנו כשווה. כל אחד והנרטיב שלו. לא היה מרכז הכשרה לילדי גן ערבים בעכו. חשבתי שהממסד לא רוצה לתת לנו. כשבאים ולומדים את הדברים מקרוב רואים שהתמונה מורכבת. המרכז חייב להיות קרוב לתרבות של הילד, ללמד אותו על הסמלים ועל החגים.

משרד החינוך בחר ללמד את הילדים הערבים את השפה העברית, שידברו אותה באופן שוטף. ליהודי נתנו לבחור ערבית או שפות אחרות. לנו בעכו יש יישום של התוכנית “יא סלאם” שמלמדת את היהודים את השפה והתרבות הערבית.

נוסף על כך יש לנו הרבה תכניות שהוקמו בעקבות האירועים ב-2008. אף על פי שאירועים כאלה הם דבר שלילי, הם מביאים כסף. תתפלאו, אך אלה יהודים שרצו לתרום לערבים. הם ראו שאי-אפשר להזניח את הילד הערבי ולהזניח את הערבי. אתה לא יכול לראות שיש לך בית ספר יותר מפותח ומרכז נוער, ועוד ועוד, ולילד הערבי אין. אבל איני מאשימה. אני אומרת שאנחנו, הערבים, לצערי לא למדנו לבקש.

מעצם היותנו מיעוט, אנחנו מחכים שיתנו לנו, ולא למדנו לדרוש. הדרך שבה נבקש, תשנה את מה שאנחנו משיגים בסוף. משרד החינוך לא יציע. בידיהם כל הנתונים, אבל הם מתעלמים כי זה עולה כסף. לכן צריך לדרוש. הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מבודדים מההתרחשויות בזירה הארצית. כשיש הקצנה בדעות בתוך המדינה, זה ישפיע גם עלינו. אני נטו ישראלית. המדינה עצמה מנדה אותי כשהיא מגדירה את עצמה כמדינת היהודים. יש מחלוקות. למשל – ראש העיר רוצה שהילדים הערבים יעשו שירות לאומי ויש מחלוקת בעניין. אבל יש לנו הנהלת עיר שרואה בעכו עיר מעורבת, ומאפשרת לעיר לצמוח.

 סיכום ועריכה: אסיף, הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה