(22-10-2015)
מנחה: ד”ר תהילה פרידמן-נחלון, חברת הנהלת “ירו-שלם”, קואליציית הארגונים הירושלמיים
דוברים
• ד”ר אנואר בן בדיס, בלשן ומורה באוניברסיטת אל קודס ובמרכז הבין-תרבותי, ירושלים (בערבית)
• ד”ר שרון גבע, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים
• יוסי סוכרי, סופר ומרצה
• פרופ’ אייל גרוס, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב
דברי סיכום: ד”ר אודי שפיגל, מנהל תחום חינוך הקרן לירושלים
יוסי סוכרי:
יש כיסופים למקום, לעיר, והם מולידים מלחמות ושפיכות דמים. אני חושב שהדבר הזה מוערך יתר על המידה. אני מתגעגע לאדמה של ירושלים? לאנשים? לאתרים ההיסטוריים? ההיסטוריה היא פרשנות, ואת ההיסטוריה כידוע כותבים המנצחים. האם המקום הוא השפה? השפה תלויה בקונטקסט חברתי. מה זה אומר שאני קשור למקום? צריך לערער על הנחת היסוד הזאת. כמיהות בלתי מרוסנות של קבוצות שונות מולידות מלחמות חורמה ואני לא בטוח שזה מוצדק.
לעניין המזרחיות: תל אביב לצורך העניין היא לא עיר מעורבת. אם אין לי ייצוג תרבותי, למה אני משלם מסים? אם הבת שלי לא לומדת על יהודי המזרח זה פשע. זה דורש תיקון. אני רוצה צדק בעניין הייצוג. אם חצי מהיהודים הם מזרחים, אין סיבה שלא ילמדו את ההיסטוריה שלהם. זה עיוות.
אנחנו חיים במזרח התיכון. הציונות חלמה להקים בלבנט מדינה בלי לבנטינים. זה המזרח התיכון. ישראל צריכה להתמזג למזרח, ולהבין שהחוט המרכזי שלה הוא שחור. כל עוד ישראל היא אקסטנציה של תרבות המערב היא תעורר אנטגוניזם. פה זה לא אירופה.
ד”ר שרון גבע:
שמעתי את דבריו של יוסי סוכרי, ואני לא יכולה שלא להסכים, ועם זאת להזדעק: “כן, אבל אישה…”. אפשר בקלות להחליף את המזרחי באישה, ומובן שאני לא מתחילה להתייחס לכפילות של אישה מזרחית. ליוסי סוכרי עדיין יותר קל בעולם.
פרויקט “מעלים ערך: מחזירות נשים להיסטוריה” התחיל לפני ארבע שנים. זה פרויקט של הנכחת נשים בוויקיפדיה. מדובר בכתיבת ערכים רחבים ומעמיקים על נשים חשובות ומשפיעות שנוכחותן באינטרנט דלה, למשל ברטה לנדסמן שהקימה את מפעל “טיפת חלב” בישראל. פעמים רבות, אם כבר מחפשים נשים באינטרנט, בגוגל, הן לא קיימות. לפעמים נתקלים בפיסות מידע מפה ומשם. לרוב גוגל ממהר לתקן אותנו, באופן גברי טיפוסי, וממהר לשאול: “האם התכוונת ל…”
המטרה היא לא רק להרחיב ערכים קיימים או לכתוב ערכים חדשים, אלא גם לתת את הדעת על אופי הכתיבה, ולתת מקום לפעילות שהיא בלתי-מדידה, מתוך תפיסה נשית. החתירה הפמיניסטית היא לא רק להיכנס למרחב הזה, אלא גם להשפיע על התכנים שלו. יש פה שינוי אמיתי של העולם, פעילות חברתית.
פרופ’ אייל גרוס:
אדבר על מפגשים בין גברים ערבים לנשים יהודיות: אציג שני סיפורים שקשורים גם בעולם המשפט. תושב ירושלים המזרחית פוגש אישה יהודייה, נוצר ביניהם קשר. הוא הציג את עצמו כרווק יהודי. הם מקיימים יחסי מין מזדמנים. מאוחר יותר האישה מבינה שהגבר הוא ערבי נשוי. הוא מועמד לדין ומורשע באונס, נידון למאסר ונכלא. על פי חוק, הסכמה שהושגה במרמה אינה הסכמה אמיתית.
נוצר פה תקדים משפטי: אם אתה ערבי ששוכב עם יהודייה, אתה יכול למצוא את עצמך בכלא. איך אנחנו קובעים את הזהות שלנו? הסיפור מדגים חציית גבול לעבר הזהות הפריבילגית. בישראל מוסד הנישואים מקפיד על הסדר הלאומי והמגדרי. האם זה היה קורה בהיפוך תפקידים? כנראה שלא. קיים תקדים משפטי לגבי אדם שהציג את עצמו כאישה, אבל התגלה כגבר כשהבשיל מפגש מיני. יש תבנית מוגדרת ליחסים אינטימיים: זהות בלאום ושוני במגדר.
לפי כמה שנים הארץ רחשה כי מחמוד מנסור ומורל מלכה רצו להתחתן. זה איום על הסדר החברתי: האישה היהודייה שתילקח מהאומה על ידי הגבר הערבי. זה סיפור לאומי, האישה כנכס של הלאום והצורך להציל את האישה. התפיסה היא שצריכה להיות הפרדה בין הקבוצות, ולכן הפרטי הופך להיות עניין ציבורי. הרצון הציבורי למחות על האיחוד הזה הופך עניין משפטי. מחד עומדת הזכות להפגין, ומאידך עומדת זכותם של פרטים לקיים שמחות או אירועים פרטיים. ההפגנה אושרה, במגבלת מרחק מסוים.
יש פה אבסורד מבחינה חוקית. אנחנו חרדים על הנשים היהודיות, אבל בעצם החוק הישראלי הוא שמכריח את מורל להתאסלם כדי להינשא למחמוד.
דברי סיכום
ד”ר אודי שפיגל:
אני רוצה להודות מקרב לב לדוברים הרבים שהגיעו לכאן, לנשות מדרשת אדם, ליולנדה, לדגנית, למרים, לדנה. תודה לד”ר אוקי מרושק שבנתה את התכנים, השקיעה חשבה ועמלה. תודה מיוחדת ללאה טוביאס, מנהלת המדרשה, שעמלה רבות לקיים את הכנס. תודה לאנשי מכון ירושלים ותודה לעמיתיי מקרן ירושלים.
עיר היא מרחב מורכב ומלא, רב-ממדי. שאלת המעורבות עולה ולא נפתרת. הכנס נקרא “עיר המחר”, אבל קשה לנו לדבר על העתיד. העתיד נדחק, אני לא יודע אם זה בגלל המציאות שטופחת על פנינו, אבל בולט הקושי לחשוב קדימה. לאורך הכנס ראינו ניסיונות לארגן את המציאות ולצרור אירועים לכדי היגיון, ליצור תחושה של כיוון, של התקדמות. בימים כאלה של כאוס ואי-סדר זה איננו מובן מאליו.
בסוף היום אנחנו חוזרים לסדר האישי שלנו ולשאלה איך נצליח לסדר את העיר הזאת, את הערים המעורבות, בצורה טובה וראויה יותר. חשוב שהסדר התאורטי יהיה גם משהו ארצי, פשוט ומעשי. אנו צריכים להחזיר את האמון ואת הביטחון באחר ולייצר ערים מעורבות שטובות לכולם.
בתקווה לימים טובים יותר, ולהתראות בכנס הבא. ערב טוב.
סיכום הרצאות ועריכה: אסיף הוצאה לאור ומרכז כתיבה ועריכה