מושב 2: מתחנכים לרב-תרבותיות ורב-לאומיות


 (16 בנובמבר 2016)

מנחה: ד”ר אוקי מרושק קלארמן, מנהלת אקדמית של מדרשת אדםmixed_city_20161116_0139

דוברים:

  • אספהאן בהלול, בית ספר מנדל למדעי הרוח, האוניברסיטה העברית
  • ד”ר ת׳אבת אבו רס, מנהל שותף, יוזמות קרן אברהם
  • ד”ר שלמה פישר, יועץ מדעי, יסודות – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה

אוקי מרושק קלארמן:

שלום לכולם. מערכות חינוך שונות בירושלים מתמודדות באופנים שונים עם היותה עיר מעורבת, שגם ריבונותה שנויה במחלוקת. נעסוק בבתי הספר “רגילים”, שבתוכם מתרחשות פעילויות שונות ומגוונות כדי להנכיח קבוצות שונות.

אספהאן בהלול:

אדבר על הוראת השואה בבתי הספר הערביים. בעבודת המוסמך שלי באוניברסיטת חיפה חקרתי את האופן שבו מכונן שיח השואה בעיתונות בשפה הערבית בישראל. בחנתי את הזיכרון הקולקטיבי של השואה שמאפיין את השיח בעיתונות הערבית. זיכרון קולקטיבי הוא דינמי, פונקציונלי. זיכרון קולקטיבי הוא תהליך של הצרנה (מתן צורה) שנע מהעבר אל ההווה ומההווה אל העבר.

בשנת 2008 התקבלה החלטה לכלול שאלת חובה על השואה בבגרות. מאז החלו ללמד את הנושא במערכת החינוך הערבי. בשנת 2009 תכנית מאה מושגי מורשת הוחלה גם על בתי הספר הערביים. החלטות אלה נבעו מהתרופפות ערכים בחברה הישראלית היהודית. הניחו שחלה התרופפות גם בקרב התלמידים הערבים, אך מה הזיקה של התלמיד הערבי לערכים הללו?

בשנות החמישים הייתה החלטה שכל המורים שמלמדים בבתי ספר ערביים יהיו יהודים, יוצאי ארצות ערב. המדינה הייתה עדיין בראשיתה, וניסו לייצר מנגנוני שליטה וכפייה. זה קורה עד עצם היום הזה, ההחלטה שהתקבלה ב-2008 היא מנגנון של שליטה וכפייה.

ראיינתי מורים מהמגזר הדרוזי ומהמגזר הערבי כדי להבין איך התקבלה ההחלטה ללמד את נושא השואה במגזר הערבי. היה להם קשה מאוד לקבל את ההחלטה. ראשית, כי לא היה חומר בערבית. המורים נאלצו לתרגם את החומר הקיים במאגרי המידע בעברית. מעבר לבעיה הטכנית, הייתה בעיה של כפייה – מדוע כופים על הערבים את הנרטיב של העם היהודי, בעוד שהנרטיב הפלסטיני נעדר מהשיח? זאת מגמה של הדרה.

במגזר הערבי עדיין נלמד נושא השואה במסגרת יחידה בהיסטוריה, ובבחינת הבגרות יש שאלת חובה בנושא השואה שערכה 24 נקודות. הנכבה לא נלמדת במערכת החינוך היהודי. אפשר וכדאי להפיק מלימוד השואה לקחים רבים. לימוד הנרטיב של האחר יכול ליצור קרבה, אך בתנאי שיש שוויון ואין הדרה.

ת׳אבת אבו רס:

מהי עיר מעורבת? ירושלים היא לא עיר מעורבת אלא מחולקת. אי אפשר לפסוח היום על חוק המואזין. ברצון טוב אפשר לפתור בעיות, אבל חוק מעין זה מעמיק את הפער. השסע המרכזי בארץ הוא השסע הלאומי, הערבי-יהודי. אנחנו בקרן אברהם הבחנו שהשפה היא נושא מהותי. הכרת האחר צריכה להתחיל בהכרת השפה והתרבות. המודל שלנו הוא מורים ערבים שמלמדים ערבית בבתי ספר יהודיים, ומורים יהודים שמלמדים עברית בבתי ספר ערביים.

מורות ערביות מלמדות ביותר מ-200 בתי ספר יהודיים ברחבי הארץ. מכון סאלד בחן את המודל הזה ומצא ששני שלישים מהמנהלים חשים שהמורות הערביות השתלבו במידה רבה או במידה רבה מאוד. 91% מהמנהלים היו מרוצים מהתכנית והמליצו ליישמה בבתי ספר נוספים. המורות הערביות דיווחו שהן מבינות יותר את היהודים כתוצאה משילובן בבתי הספר היהודיים.

מורים יהודים מלמדים היום בכ-40 בתי ספר ערביים. זה מצליח. זה התחיל רק בשנה שעברה. זה מורכב ולא קל, בעיקר בגלל המציאות הפוליטית. אבל עם כל המורכבות יש רצון עז להכיר את האחר. יש היום טרנד ללמוד ערבית. זה מחמם את הלב.

ערבים מכירים את התרבות היהודית, אני יודע מה זה הורה ומה זה צעד תימני. אבל החברה הערבית התרחקה מהתקשורת הישראלית והיא צורכת היום בעיקר תקשורת בערבית. זה החליש את ידיעת העברית בקרב הציבור הערבי, וזה אחד החסמים לשילוב צעירים ערבים בשוק העבודה. יהודים לא מכירים את התרבות הערבית בגלל מחסום השפה, ובטח לא מבינים אותה.

המרחבים הציבוריים משותפים לנו, וצריך לנסות לצמצם את הדעות הקדומות. חברה משותפת זה דבר חשוב. אנחנו מחויבים לנושא הזה לא רק בעניין השפה. חשוב להפוך גם את הקמפוסים למקום של כולם. חצי מהסטודנטים במכללת הגליל המערבי הם ערבים, אבל אין ברחבי הקמפוס אף מילה בערבית. יש רק שני תקנים למרצים ערבים. טקס הסיום נערך ברמדאן.

אין תחליף לדיאלוג מתמשך. זו מולדת משותפת. אנחנו כאן. צריך לדבר כל הזמן, גם על הקשיים. חייבים לדבר. כפייה לא עוזרת, וההפרדה בסיסה בפחד. יש היום לצערי שיח מועצם של הפחדה. במקום זה כדאי לנסות להכיר את האחר ולהשקיע בזה מאמץ. להבין מה זה נכבה.

אוקי מרושק קלארמן:

אני מרשה לעצמי להמליץ על סרט שנקראה “המיית היונה”, סרט על מורה ערבייה בבית ספר יהודי.

שלמה פישר:

יסודות נוסדה לפני 21 שנה והיום אנו עובדים בעיקר במגזר הדתי או הממלכתי-דתי. אנחנו מפעילים כמה תכניות שמוקדשות לרב-תרבותיות ולהכרת האחר. אנחנו מפעילים תכניות באזרחות בחמישה בתי ספר חרדיים בעיר. אנחנו עובדים בבתי הספר החרדים לאומיים האליטיסטים בעיר. שם קשה לקבל כל אחר, ואנחנו רוצים למתוח את היכולת לקבל את האחר. אנחנו מודעים לכך שהאחר הכי משמעותי הוא הפלסטיני.

בהכללה גסה, הציבור שאנחנו עובדים אתו חושב במונחים מהותניים. המדינה יהודית, והיא נגזרת מהגדרתה ולא מהמציאות. אוכלוסיות שאינן יהודיות הן רעש. אנחנו מבקשים לשנות את התפיסה הזאת ולבקש מהציבור הזה להסתכל במציאות הקיימת.

אני רוצה להתייחס להקשר הבינלאומי הרחב יותר. תגובת הנגד לרב-תרבותיות היא חזקה מאוד היום. גם בארצות הברית וגם באירופה יש שיח של נישול תרבותי. זהות מעוגנת במרחב היא דבר חשוב. חיזוק הזהות העצמית הוא הערבון ליחסי שכנות טובים. יש כאן קבוצות שונות שצריכות לחיות יחד.

מדובר כאן על אוכלוסיות שיש ביניהן שונות עמוקה. ההעדפות שלי שונות משלך, והמתודה שלי שונה משלך. אם אני אוהב שוקלד והוא אוהב תות זה הבדל שאינו עמוק. שנינו מסכימים על מתודה של טעם אישי. זאת רב-תרבותיות צרכנית ליברלית. אם אני עושה העדפות באוכל על בסיס ציווי אלוהי ואתה עושה העדפות לפי טעם אישי, זאת שונות עמוקה. וכשזה המצב מה שעומד על הכף , לטוב ולרע, הוא משמעותי יותר.

בעיניי המפתח לדילמה בין זהות לדו-קיום הוא ביחסים בין זהות לכוח מדינתי.

אוקי מרושק קלארמן:

אומר כמה דברים כדוברת. מדרשת אדם היא עמותה שעוסקת בחינוך לדמוקרטיה ולשלום שהוקמה נוכח השבריריות של הדמורקטיה הישראלית.

אני רוצה להתייחס לכיתה כקבוצה, כיתה בבתי ספר “רגילים”, שאינם מלכתחילה עוסקים בשילוב. בבתי ספר “רגילים” הריבוי התרבותי או הלאומי אינו יזום מבחינה מערכתית אלא כפוי. למשל, בבית החולים אלי”ן ובבית החולים הדסה עין כרם ילדים נמצאים באשפוז ממושך ויש בתי ספר בתוך בתי החולים. כל הקבוצות באוכלוסייה הישראלית נמצאות שם, לא מתוך רצון או בחירה. זה קיום יום יומי משותף מכורח הנסיבות. יש בתי ספר יהודיים שלומדים בהם מוסלמים או נוצרים. בית הספר רואה את עצמו כממלכתי יהודי לכל דבר. גם בבתי ספר לילדים בסיכון יש אוכלוסייה מעורבת.

יש שאלה של פדגוגיה בכיתה, מעבר לשאלות מערכתיות. איך מקיימים פדגוגיה שוויונית? הוראת ההיסטוריה למשל. מלחמת העולם השנייה בראייה אוניברסלית נוגעת לכולם בצורה כזו או אחרת. להציג תמונה רחבה, תמונה של הקשר הנרטיבי של כל קבוצה לאירוע היסטורי. האירוע משותף והסיפורים שונים, השונות נשמרת ויש שוויוניות. האוניברסליות מכילה נרטיבים שונים.

ביום הזיכרון לשואה באלי”ן הדלקנו שש משואות לזכר הנספים, ומשואה אחת הוקדשה לחסידי אומות העולם המוסלמים. הנרטיב הערבי הוכנס לנרטיב היהודי כגורם מחבר. פדגוגיה מדירה מייצרת ילדים בסיכון. ההיבטים האזרחיים הפוליטיים והטיפוליים צריכים להיות כרוכים יחד.

שאלה:

דיברתם על השפה כגשר וכמכשול. האם יש רעיון לכלול לימודי חובה של עברית בבתי ספר ערביים ושל ערבית בבתי ספר יהודיים?

ת׳אבת אבו רס:

השפה העברית היא מקצוע חובה בבתי ספר הערביים כולם. לעומת זאת, יש שיח על חשיבות לימוד השפה הערבית בבתי ספר יהודיים, אבל זה נעצר ברמת השיח. ערבית נתפסת כשפת האויב.

אספהאן בהלול:

אני התחנכתי בבתי ספר יהודיים. הוריי חשבו שזאת דרך להשתלב בחברה הישראלית. אני מאמינה בבתי ספר מעורבים ודו-לשוניים. אני חסידה של המודלים האלה, שמאפשרים אינטגרציה שאינה מלאכותית.

שאלה:

בתי הספר של עמותת יד ביד הם יוזמה מבורכת ומוצלחת. עם זאת, לבית הספר הזה מגיעים ילדים ממשפחות שמודעות לחשיבות השילוב. איך מגיעים לאוכלוסייה שלא מודעת או לא מכירה בחשיבות השילוב?

ת׳אבת אבו רס:

אין הרבה יהודים שרוצים ללמוד בבתי הספר של יד ביד. נפתחים בתי ספר חדשים. זה אתגר. אני חושב שנדרשת יוזמה של משרד החינוך לתמוך בדבר הזה. זאת החלטה שהיא גם פוליטית.

שלמה פישר:

יש מציאות של ילדים ערבים בבתי ספר יהודיים, אבל הפערים בעמדות הפוליטיות לאו דווקא מצטמצמים.

שאלה:

האם הדגשת השסע היהודי-ערבי חוטאת למורכבות של רב-תרבותיות?

שלמה פישר:

חלק גדול מהתכניות שלנו מתייחס לקבוצות שונות באוכלוסייה. המציאות נוטה להבליט את השסע הלאומי.

ת׳אבת אבו רס:

השסע המרכזי הוא לאומי, בשל אי-השוויון העמוק.

אוקי מרושק קלארמן:

אני מקווה שאנחנו מצליחים לעמוד במשימה, ולאורך הכנס יהיה ייצוג לכל הקבוצות באוכלוסייה.

סיכום ועריכה: אסיף הוצאה לאור, מרכז כתיבה ועריכה