לא קיימנו את הבטחת מגילת העצמאות לשיוויון זכויות


השופטת בדימוס דליה דורנר שופטת בית המשפט העליון

מהי עיר מעורבת?

חיים של קבוצות אתניות, דתיות, באותה עיר אינן הופכות אותה לעיר מעורבת. בבריסל חיות שתי אוכלוסיות שלא סובלות זו את זו, אך חיות בשלום. במונטריאול חיים דוברי שפות שונות בשלום אך לא באהבה גדולה. החיים בערים המעורבות שלנו הם מיקרוקוסמוס של החיים בארץ ישראל עם מיעוט של 20% פלשתינאים מכלל התושבים.

כדי להבין את ההתחלה צריך לחזור אחורה אל התנועה הציונית, אל תקופת קום המדינה כאשר היינו מדינה במלחמה קשה של שש מאות אלף איש וששת אלפים הרוגים. המטרה הייתה לקבץ את הגלויות ואת הניצולים משואה נוראה. הערבים עזבו או נעזבו , רבים נשארו בצד המזרחי והיהודים עברו לצד המערבי.

מה אומרת המדינה לגבי 20 אחוז מתושביה הערבים?

מכיוון שאין לנו חוקה, הרי הבסיס לחיים בארצנו היא מגילת העצמאות. היא מגדירה את הקשר שלנו לארץ ישראל ואת יהדותה של המדינה. “בארץ ישראל קם העם היהודי…”. כדי לחיות חיים ערכיים המושתתים על יסודות הצדק והחירות. זו תהיה מדינה הפתוחה ליהודים מארצות הגולה. חוק יסוד במדינה הוא חוק השבות כי אין קיום למדינה יהודית ללא רוב יהודי.

DSC_7888 copy

.

אך מגילת העצמאות מתאפיינת גם בהגנה על זכויות האדם: תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תקיים שוויון זכויות חברתי לכל תושביה ללא הבדל גזע, מין, דת. לא קיימנו הבטחה זו למרות שזה בהחלט משרת את האינטרס של המדינה לעשות זאת.

נשאלת השאלה: האם מדובר בשוויון זכויות אישי או קבוצתי?

האם הקבוצה וזכויותיה מוגדרת על פי המוצא האתני? סיפור מקרה הממחיש את הבעיה הוא עתירה שהוגשה לבית המשפט העליון בנושא שילוט. עם קום המדינה פקודת סדרי השלטון קבעה שחוקים מנדטוריים רבים ימשיכו לעמוד בתוקפם גם אם אינם דמוקרטיים לעיתים קרובות. השפה הרשמית שהייתה אנגלית, בוטלה, והשפה הרשמית העיקרית הייתה עברית, חלק מהחזון הציוני של שפה של עם ששב לארצו. גם השפה הערבית נשארה שפה רשמית במדינת ישראל, ועל כן נדרש בית המשפט העליון לדון בשילוט בערים מעורבות – האם זו זכות קבוצתית או אישית?

השופט חשין התנגד ואמר ששוויון הזכויות הוא אישי, ומכיוון ששילוט הוא זכות קבוצתית, יש לדחות את העתירה ואין מחובת הרשויות לטפח את התרבות של המיעוט, ויש לכך השלכות מעבר לחובת השילוט.

השופטת דורנר והשופט ברק חשבו אחרת. עמדתם הייתה ששפתו של המיעוט הגדול במדינה היא ערבית וכדי להבטיח דו-קיום של צאצאי אברהם אבינו, יש הצדקה לשילוט ערבי בערים מעורבות. השלטון והרשויות חייבות לקבוצה ולא רק לפרט. גם לקבוצת מיעוט מגיע לטפח את תרבותה. המציאות בערים מעורבות בעייתית. העמדת משאבים וקרקע, דאגה לחיים משותפים ודמוקרטיים, הדברים האלה לא מתקיימים במציאות.

כדי לחיות בשלום וכדי לקיים את האינטרס של המדינה, חובתנו המעשית לדאוג לזכויות שוות בחינוך ולקיום חיים טובים. קיפוח בעיר מעורבת הוא לא לטובתנו. גזענות ותג מחיר הן עניין מביש ולא רק פלילי. אנחנו שהיינו גרים בארץ מצרים, גורשנו, נרצחנו, חייבים לשמור ולהגן על זכויות המיעוט בארצנו, לפתח ולהעמיד משאבים כדי לקרב לבבות ולנהוג בהגינות.

כדי לתקן את חוסר השוויון יש לפעול גם באפיק האזרחי ולא רק השלטוני. ארגונים אזרחיים יכולים לתרום לקירוב לבבות כמו בעיר חיפה. אזרחי מדינת ישראל הערבים רוצים להשתלב במדינה ולקבל זכויות כפי שמגיעות להם על פי מגילת העצמאות. קיבלנו עיר שחוברה לה יחדיו אך האם עמדנו בכל מה שנדרש כדי שהעיר תתקיים יחדיו?

כשופטת בבג”ץ שהוגשו לפניה עתירות רבות בנושא חינוך, אני עדה למקרים רבים בהם לא ניתנו שירותי חינוך בטענה של חוסר תקציב. אך עלינו לתת את אותם שירותים כמו לתושבים היהודים – הם חלק מעירנו.

אני מאמינה בפעילות אזרחית. אם אזרחי שני הצדדים יתקרבו ויפעלו לקירוב לבבות, תהיה לכך השפעה על מוסדות השלטון. כך נזכה להגיע לעיר מעורבת שיחיו בה שתי קהילות ביחסי כבוד והבנה.

.

[סיכום ועריכה: אסיף, הוצאה לאור מרכז כתיבה ועריכה.]